Noga Lavie
New member
היה פה כלכך שונה לפני חמש שנים?
אני זוכרת שצילמתי כל מה שיכולתי (הסרטתי דקות ארוכות של נסיעה בשלג בדרך לעירה של זיו למשל) עוד לפני שהגענו לפגישה עם זיו, ממש למן הרגע שיצאנו מן הבית בדרך אליה, כי זכרתי עצות שונות בפורום, על החשיבות שחלק מן הילדים מוצאים בסיפור מלא ככל האפשר.
אז צילמתי בעיר הבירה, בעירה של זיו ובבית הילדים, ושאלתי כל שאלה שיכולתי להעלות בדעתי כולל שאלות שלא נגעו רק לזיו. הכל כדי שאוכל למסור לזיו מה שיותר פרטים לכשתתעניין. הבעיה היא שאם כל ההתרגשות, לא שמים (ולמעשה גם אי אפשר) פוקוס על הכל. את הדרך מהדירה לבית הילדים, למשל, לא הסרטתי. למזלנו היה זוג נוסף מפלנדריה איתנו, והם ממש הסריטו סיור מודרך מבית הדירות לבית הילדים. כשחזרנו לבלגיה ערכנו חילופי צילומים וסירטונים, כך שלכל משפחה יש את מירב התיעוד הויזואלי של העיר ובית הילדים.
צריך לזכור שאותנו מעניין הילד היחידי שאנו מאמצים, אך העמותה מתעניינת בכלל הילדים שהיא יכולה לאמץ, ולכן שיקוליה שונים מאשר שלנו.
צריך להביא בחשבון שעם כל הרצון הטוב, לא תמיד אפשר להשיג הכל. זיו הייתה בבית ילדים מסור, עם צוות מתחשב ומנהלת שעשתה מעל ומעבר. מידע על תאריכי צעדה הראשון של זיו קיבלנו, כמו גם מידע על המאכלים השונים בימים השונים בארוחות השונות בבית הילדים, אבל בספר הזכרונות כתבו ארבעה אנשים בלבד, וגם שם רק ברכות מתומצתות ולא שום סיפורון מחיה הקודמים לנו של זיו. כל מה שאני יכולה לספר לזיו מגיע רק מרסיסי אמירות שנאמרו לנו בשיחות בעל פה. מה שחשוב לזכור הוא שמאוד כדאי לכתוב בזמן אמת כל מה שקורה לכם, כי אחר כך לא זוכרים. ואחר כך זה יכול להיות כבר כמה שעות אחר כך. אני השתדלתי לכתוב כל יום, אם אפשר אחרי כל פגישה, כדי לשמר מה שיותר מידע. לא רק על מה קרה לשלושתינו בפגישות, אלא גם מסביב. מראה המסדרונות, התנהגות המטפלות, זרימת התנועה ברחוב ממול, השלג הנמס, (מעט) חיות המחמד ברחובות.
הכל אומר הכל, כי אי אפשר לדעת מה אחר כך יהיה חשוב יותר ומה יהיה חשוב פחות. קודם כל לתעד, ורק אז לסנן.
אני זוכרת שצילמתי כל מה שיכולתי (הסרטתי דקות ארוכות של נסיעה בשלג בדרך לעירה של זיו למשל) עוד לפני שהגענו לפגישה עם זיו, ממש למן הרגע שיצאנו מן הבית בדרך אליה, כי זכרתי עצות שונות בפורום, על החשיבות שחלק מן הילדים מוצאים בסיפור מלא ככל האפשר.
אז צילמתי בעיר הבירה, בעירה של זיו ובבית הילדים, ושאלתי כל שאלה שיכולתי להעלות בדעתי כולל שאלות שלא נגעו רק לזיו. הכל כדי שאוכל למסור לזיו מה שיותר פרטים לכשתתעניין. הבעיה היא שאם כל ההתרגשות, לא שמים (ולמעשה גם אי אפשר) פוקוס על הכל. את הדרך מהדירה לבית הילדים, למשל, לא הסרטתי. למזלנו היה זוג נוסף מפלנדריה איתנו, והם ממש הסריטו סיור מודרך מבית הדירות לבית הילדים. כשחזרנו לבלגיה ערכנו חילופי צילומים וסירטונים, כך שלכל משפחה יש את מירב התיעוד הויזואלי של העיר ובית הילדים.
צריך לזכור שאותנו מעניין הילד היחידי שאנו מאמצים, אך העמותה מתעניינת בכלל הילדים שהיא יכולה לאמץ, ולכן שיקוליה שונים מאשר שלנו.
צריך להביא בחשבון שעם כל הרצון הטוב, לא תמיד אפשר להשיג הכל. זיו הייתה בבית ילדים מסור, עם צוות מתחשב ומנהלת שעשתה מעל ומעבר. מידע על תאריכי צעדה הראשון של זיו קיבלנו, כמו גם מידע על המאכלים השונים בימים השונים בארוחות השונות בבית הילדים, אבל בספר הזכרונות כתבו ארבעה אנשים בלבד, וגם שם רק ברכות מתומצתות ולא שום סיפורון מחיה הקודמים לנו של זיו. כל מה שאני יכולה לספר לזיו מגיע רק מרסיסי אמירות שנאמרו לנו בשיחות בעל פה. מה שחשוב לזכור הוא שמאוד כדאי לכתוב בזמן אמת כל מה שקורה לכם, כי אחר כך לא זוכרים. ואחר כך זה יכול להיות כבר כמה שעות אחר כך. אני השתדלתי לכתוב כל יום, אם אפשר אחרי כל פגישה, כדי לשמר מה שיותר מידע. לא רק על מה קרה לשלושתינו בפגישות, אלא גם מסביב. מראה המסדרונות, התנהגות המטפלות, זרימת התנועה ברחוב ממול, השלג הנמס, (מעט) חיות המחמד ברחובות.
הכל אומר הכל, כי אי אפשר לדעת מה אחר כך יהיה חשוב יותר ומה יהיה חשוב פחות. קודם כל לתעד, ורק אז לסנן.
