חסרי ניסיון מבחירה או מחוסר ברירה? ולמה?

[C l u e]

אני חושבת שגם וגם

עובדתית, אני לא מסוגלת נפשית להיות בזוגיות. אני רוצה להיות בזוגיות, אני רוצה להכיר בחור להורים, אבל פשוט לא מצליחה. כפועל יוצא מכך, אני לגמרי נמנעת מסיטואציות שמובילות לזוגיות- אני דוחה כל מי שמתחיל איתי, אני לא נותנת לחברות לשדך, אני לא רשומה לאתרי היכרויות. ממש לא מעניין אותי להתחיל עוד קשר שייגמר עוד כמה חודשים, עם כל עגמת הנפש שבכך והתסכולים הנלווים, אז אני בוחרת שלא להיכנס לשם.
רוב מערכות היחסים (הקצרצרות) שלי היו עם ידידים קרובים, חברים ללימודים או קולגות בעבודה. זה משהו שפשוט קרה מעצמו והרגשתי שזה לא נכון לדחות את זה.
אני פשוט לא יוזמת דברים כאלה, ובכל רגע נתון מעדיפה להיות לבד, למרות שהשאיפה הכי גדולה היא זוגיות יציבה.

אז גם וגם.

 

[שניצל תירס קפוא]

מבחירה או לא מבחירה? זאת השאלה

ממש שאלה פילוסופית.
הרי אם עובדתית אני לא ממש מנסה לפתור את הבעיה (וחוסר הנסיון שלי הוא בגדר בעיה מבחינתי) - אז אפשר לומר שזה מבחירה. אבל מצד שני, אני הרי רוצה להגיע לפתרון. אני לא רוצה להיות במצב הנוכחי, זאת אומרת שאני נמצא במצב הזה לא מבחירה.
האם אישה מוכה היא מוכה מבחירה רק כי היא לא מתנגדת? או שאולי זאת לא דוגמה טובה כי היא לא מכה את עצמה, כמו שאני "מכה" את עצמי?
אולי דוגמה יותר טובה היא בנאדם שפוחד מגבהים. הוא בוחר לא להתמודד עם הפחד, אבל ברור שלא מדובר כאן בפחד מבחירה. זה בדיוק המצב שלי. מפחד להתמודד, קשה לי לצאת מאיזור הנוחות ומצד שני אין דבר שאני רוצה יותר.

מתנצל על החפירה ה"פילוסופית", הכל ברוח תקופת המבחנים שנגמרה עלינו לטובה.