פעם ישראל היתה מעצמה חקלאית והחקלאות היתה מרכיב מרכזי
בזהות שלה, בתרבות שלה, בפוליטיקה שלה. החקלאים הקימו את ישראל וניהלו אותה. בוגרי בתי ספר חקלאיים ויוצאי מושבות חקלאיות/קיבוצים נחשבו לגיבורי תרבות. עירוניים נחשבו כגלותיים וכמושחתים.
העבודה בחקלאות נחשבה כקדושה והיא הפכה לדת בישראל. השדות החקלאיים הגדירו את גבולות המדינה והחקלאים היו מגיני הגבול.
בשנות השמונים ישראל עברה מהפך כלכלי מחברה חקלאית כפרית לחברה תעשייתית עירונית. החקלאים סולקו מהשלטון ונחשבו כמושחתים וכשודדי אדמות. העירוניים והתעשיינים תפסו את השלטון. שטחים חקלאיים רבים של פרדסים ומטעים הוסבו לאזורי תעשייה/לשכונות מגורים/לגני ארועים/למתחמי קניות.
החקלאות נדחקה ממרכז הארץ לפריפריה ואז היא חטפה מכה אנושה באינתיפאדה הראשונה שגרמה להפסקת השימוש בידיים פלסטיניות זולות בחקלאות הישראלית. ישראל נאלצה לייבא עובדים זרים לעבודה בחקלאות, שמספרם הוא נמוך ועלות שכרם היא גבוהה. החקלאים פשטו רגל והבנים שלהם נטשו את התחום ועברו לעיר.
מכת המוות הסופית לחקלאות הישראלית באה בדמות שינוי האקלים שחל בישראל ב-30 השנים האחרונות. ישראל היא כעת בעלת אקלים מדברי, אפילו בצפונה. אין יותר השקייה חינמית מהגשם שהיה פעם בחורפים.
אפילו אין יותר מי השקייה זולים אלא רק ייצור של מי השקייה יקרים ע"י התפלה או ע"י מי קולחין.
לכן, עדיף בישראל לייבא מוצרי חקלאות מחו"ל ולא לגדלם בארץ.
עדות לישראל החקלאית שנעלמה אתה יכול למצוא בסמלי ערי-ענק תעשייתיות שמכילים ציורים של פרדסים, שדות חקלאיים וכלים חקלאיים.
