למה את חושבת שהקשר יגמר?
ולמה להתעסק בפחד מפני סיום הקשר? וגם - למה לצאת מנקודת הנחה שסיום קשר זה בהכרח דבר שלילי שיש לפחד ממנו?
אני הייתי במערכת יחסים בה היה ברור לשנינו מראש שהיא תסתיים מתישהו, כי אנחנו רוצים דברים שונים בעתיד שלנו ובחיים שלנו. אז למה בכל זאת היינו ביחד? כי היה לנו טוב ביחד, והחלטנו שכשנגיע לגשר (כלומר, לנקודה בה נבין שכבר אי אפשר לגשר על ההבדלים ברצונות שלנו), נסיים ונגיד יפה שלום ותודה על התקופה היפה.
אמנם הפרידה לא הייתה כזו קלה, אף שהיא הייתה צפויה, אבל אני לא מתחרטת על זה.
דווקא הידיעה שהקשר יסתיים מתישהו מאוד הקלה (עלי לפחות) במהלך הקשר. אם היינו חושבים לרגע שאולי "תצא מזה חתונה", סביר להניח שהיינו נפרדים אחרי חודש. היינו ביחד יותר משלוש שנים.
למה? כי אם הייתי חושבת שהוא הבחור איתו אבלה את שארית חיי, הדברים הקטנים "המעצבנים", היו לא כ"כ קטנים. כי אני באמת ארצה לחיות את חיי עם בחור שמכור לעבודה שלו (למשל)? בגלל שידענו שיש תאריך תפוגה ערטילאי לקשר, הדברים הקטנים פחות הפריעו לנו ואפשרו לנו להנות מהקשר כמו שהוא, בלי לרצות לשנות את הצד השני, בלי להתחרפן מהדברים השוליים.
אבל זה המקרה הספציפי שלי. עם הבחור שאני יוצאת איתו עכשיו, למשל, אין את הדעות השונות שהיו עם הבחור הקודם, ובינינו? זה הרבה יותר מלחיץ אותי. זו פעם ראשונה לדעתי שאני נמצאת בקשר שאין בו תאריך תפוגה ידוע מראש. מפחיד הרבה יותר...
בספר המכתבים של פלובר, יש ציטוט יפה:
"למן הפעם הראשונה שבה אמרנו זה לזה את אהבתנו, את שואלת את עצמך מדוע אני נזהר מלומר שאוהב אותך לעולם. מדוע? כי אני מנחש את העתיד. כי לעולם מתייצבת מול עיני האנטיתזה. מעולם לא ראיתי ילד מבלי לחשוב שסופו להיות זקן, ומעולם לא ראיתי עריסה מבלי לחשוב על קבר. מראה של אישה עירומה לעולם מעלה בי את צלם שלדה. ולכן מראות שמחים מעציבים אותי, ומראות עצובים מותירים בי רושם מועט. - יותר מידי אני בוכה בפנים, מכדי שאזיל דמעות בחוץ."
האם זו הדרך הנכונה לחיות? להסתכל על כל דבר ולראות רק את הסוף שלו?
