חשבתי קצת על איילה..(יש המון "אולי"

[שרונסקי]

קודם כל, על הספה הוא ספר קריאה

מתח, וקצת פחות משרטט בעיני את העקרונות והתפיסות של יאלום, שכמובן לא מקבל את הנושא המיני. קראתי איפה שהוא שבמכון הפסיכונליטי בארה"ב כעסו על מטפל שהעיז להשתתף בצערה של מטופלת בשל מות אביה, בטענה שאולי היחסים היו מאד אמביוולנטיים והששתפות בצער נוקטת צדדים. אבל בהחלט זה אחד האבסורדים בניתוק של הפסיכולוגיה מכל האנושיות. הדבר הנכון הוא לחוש איפה המטופל בכל נושא הקשר, וכמובן שמטופל שנרתע ממגע הדבר האחרון שצריך זה להתנפל עליו בחיבוקים, או אפילו בלחיצת יד, אבל זה שייך כבר לכישורי מטפל לקלוט את המטופל, בכל הרמות, גם בשפת הגוף שלו.

 

[תיקתקית]

אפשר לשמוע עוד על המקרה הזה?

על פניו מוזר שהוא השתתף בצערה - ואולי היא מרגישה הקלה, באיזשהו מקום

 

[שרונסקי]

את רואה, גם את חושבת ככה...

יש גם עניין של נורמות והתייחסות הכרחית, וגם אם היא מרגישה הקלה עצומה, בשל יחסים מאד בעיתיים עם אבא שלה, עדיין יש מקום שחייב להצטער, ולו רק מהמקום שהיא לא יכולה יותר ל'סגור איתו חשבון', נושא מאד כבד בסיפורים לא גמורים בין ילדים והורים. בעיני זה מגוחך, אין מניעה מלהגיד משפט נורמטיבי של השתתפות בצער ומשם לעבור גם למקומות האחרים. האמת, לא זוכרת בכלל מאיפה אני קלטתי את הסיפור הזה, קראתי אותו באחד הספרים,או המאמרים. אבל בגדול ,באתי למחות על המקום המוגזם הזה שאין התייחסות לעולם החיצון, בכלל.

 

[תיקתקית]

העולם החיצון

אני מבינה למה את מתכוונת. אבל דעתי שונה. טיפול פסיכולוגי הוא כן בועה: אנחנו מתעסקים רק בעצמנו ובעיותינו, וגם מקבלים מראה על מה שאנחנו מגלים (כלומר תגובת המטפל). באמת שאי אפשר לדעת בלי להכיר ממש לעומק את המקרה, כמו מה היה שלב הטיפול, עומק ההכרות, מערכת היחסים עם האבא והטון שבו נאמרה השיחה. השתתפות בצער זו תגובה אוטומטית כי אנחנו חושבים שתמיד יש צער. ואני חושבת, בלי קשר למקרה, שתמיד כשמאבדים מישהו קרוב (לא קרוב קרבת דם, אלא שהיה משמעותי בחיינו, לטוב ולרע) אז יש רטט מסויים. אלא אם כן זו הייתה דמות שלילית בלבד (קשה לי להאמין שזה יגיע לידי כך). בכל זאת, יש איזה זיכרון או געגוע לתקופה שהייתה טובה (או זיכרון) בין המתאבל למי שמת. בכל זאת אני מבינה את תגובת הנגד. להגיד "אני משתתף בצערך" זו נקיטת עמדה - היא חורצת שהצד השני בצער. וכשזה בא מפסיכולוג, המטופל\ת יכולים להרגיש לא בסדר אם הם מרגישים הרבה יותר הקלה מצער. זה לא חוכמה לנתח את זה בלי לדעת מה היה הקונטקס. אבל זו דוגמה טובה למקרה שהשתתפות בצער מצד גורם שבוחן אותנו יכולה שלא להיות נכונה.

 

[תיקתקית]

למה שמטפל לא ייגע במטופל?

בהקשר אחר, להבדיל אלף הבדלים, בסרט "דבר אליה" האח (שכחתי את שמו) שכב עם מטופלת שלו, שהייתה בתרדמת, והיא התעוררה ממנה (ונכנסה להיריון..). אז פה יש ניצול, כי לא בטוח שהיא הייתה מסכימה לשכב איתו, שהביא גם להתרפאות. אבל למה שמטפל לא יתמוך כשצריך? מטפל ט וב צריך לדעת את הגבולות הדקים שבהשתוקקות למגע כדי לקבל אישור כלשהו, ואז אסור לו "להיגרר" לצורך של המטופל (או מטופלת) לעומת מטופל\ת שצריכים עידוד, חיזוק או אפילו נחמה, בדיוק כמו שהורים מחבקים. אני חושבת שמגע בשלב הנכון, כששני הצדדים מוכנים ומסכימים, והוא לא אירוטי, הוא במקום וכן נכון לשלבו, והוא יכול להוביל לתוצאות טובות. אנחנו בכל זאת חיות וגם גדלנו על מגע וחיבוק, והרי המטפל מטפל בנפש - ומגע הוא אחד החיבורים הישירים לריפוי של הנפש (וזאת דעתי כמובן). בהקשר מעניין נוסף (וקצת פריקי לטעמי), הייתה כתבה במוסף "סגנון" של מעריב בשבוע שעבר על טקס קבוצתי שנקרא "הליכת מלאכים" (סליחה אם אני טועה - אבל זה "חיבוק מלאכים" או מה שכבר אמרתי) שהוא טקס שבו עוברים דרך שביל שאנשים בטקס משני צידיו, וזוכים לליטופים מכולם. אנשים מדווחים על אנגיות עצומות, אבל אני שמתי לב שזה בעיקר על ההתמודדות עם הפחד לעבור בשביל כזה, ופחות על המגע עצמו (לפי התגובות שהעיתונאית בחרה להביא). מארגני הטקסים, כמובן, הדגישו את הריפוי שבמגע, ולמרות המיסטיות, אני חושבת שמעניין לקרוא ולהשוות את הגבולות האישיים עם מצב כזה. וזה הכל בנושא מגע

 

[שרונסקי]

יש מקום למגע בעיני, היו לי לא מעט

מגעים בטיפולים, ואני מדברת על הרבה מאד שנים כבר, ואף פעם אף מגע לא נוצל למשהו אחר, או פספס את מטרתו, כי צריך להיות מכוון מאד למה שבא מהאדם. אם זה מתאים לו, אם הוא פתוח לעניין, איך זה יפורש וכו'. מטבע הדברים זה לא מגיע בהתחלת הטיפול, כי עדיין אין אינטימיות וידע כזה ומפה זה מעביר אותי ל'חיבוק המלאכים' שדעתי אמביוולנטית לגבי זה. ראיתי כתבה כזו בטלויזיה פעם. מצד אחד, יש משהו מדהים בחוויה של לקבל כל כך הרבה יחס ומגע מהסביבה. מאד מרגש. מצד שני, המגע הזה כל כך לא ספיציפי אלי, למי שאני, אלא חלק מטקס, כשעוד רגע מישהו אחר יעבור, והקשר הוא שטחי, כך שאני מרגישה שאם מישהו רוצה את זה ברמת חוויה, זה נהדר, אבל לא באמת עיבוד אמיתי של דברים, לא מפגש אמיתי ובטח לא עם אחרים, מקסימום עם האדם עצמו, לאו דוקא הפחד, זה מה שקרה לעיתונאית, כנראה, אלא עם כל הצפה שזה מעורר

 

[טארה מקליי]

תובנה מעניינת מאוד

בקשר לחיבוק המלאכים. אימצתי. אבל לא אכפת לי לעשות את זה פעם בשביל ההרפתקה.

 

[L L B]

גמלי יוצא לחשוב

המון על איילה. לא יודעת, אבל גם לי יש תחושה שהיא עברה איזושהי טראומה... יש מצב שמינית אפילו. ואולי היא באמת מדחיקה? ואולי זה באמת אבא שלה? נראה לי שאמור לקרות בטיפול איזה משו, איזה טריגר אולי, שיקפיץ אותה. ורק אז היא תוכל להעלות את נושא הטראומה. אבל נראה שעד עכשיו היא די בתחילת דרכה בטיפול... שבוע מקסים לכולכם,

L.L.B

 

[תיקתקית]

אני חושבת

יש לי המון ניחושים, אני מקווה שזה לא נשמע יומרני שאני מפרסמת אותם, אני סתם נהנית להסיק ממה שכבר ראיתי. אני חושבת שנעמה ממש חגה מסביב לנושא הזה, ואם יש ל טראומה, היא יודעת שהיא עברה אחת, ואומרת לעצמה שזה לא קשור. בלי ידע אקדמי בפסיכולוגיה, אני חושבת שזו הדחקה לייט (מותר לי לומר: הדחקה בשלב מוקדם?) כי היא עדיין צעירה, והיא לא לגמרי ניתקה את זה מהחיים שלה. כי כל פעם שמגיעים קרוב (בשיחה על האופנים, לדוגמה) היא מתחמקת, שותקת .. שוב, אם בכלל יש לה טראומה.