זה היה הנשק שלי בסיוע להקמת מוזיאון המשטרה
נכנסתי לכל כנסי הגימלאים שהיו במחוז ובקשתי מהגימלאים לתת כל מה שיש להם מהמשטרה (הבריטית/מנדטורית והעברית) מבחינת ציוד אישי ואחר, כי כאשר הם ימותו, לילדים שלהם לרוב אין ערך סנטימנטלי לפריטים שלהם שימצאו את דרכם לזבל, ואם הם ימסרו לי את הפריטים, הם יירשמו על שמם במוזיאון המשטרה וכך הם יונצחו לעד.
זה בהחלט עזר, ואנשים הביאו לי המון פריטים, חלקם כאלו שלא היה ניתן להשיג בשום דרך, ואמנם הכל נרשם על שמם במוזיאון, וחלק מהם מצאו את דרכם לתצוגה.
אבל,
בהחלט נוכחתי לדעת שפריטים אישיים כמו תמונות ומסמכים אישיים, כן נשמרים על ידי הילדים, ויש על כך גם להודות לבתי הספר שבכתה ד' כל ילד חייב להגיש עבודת-שורשים על המשפחה ואף להציג איזה פריט שמתגלגל במשפחה, וכך גם ההורים וגם הילדים לומדים על חשיבות המורשת המשפחתית.
אני נתתי לבן עבור הנכדה את המספריים של אמי, שעברו מדור לדור בין כל הנשים התופרות במשפחה. מספריים חלודות אבל גוזרות היטב גם היום ומעולם לא הושחזו, והן במשפחה דורות רבים.
אשתי נתנה לבת עבור הנכדה זוג פמוטים שהיו של סבתא שלה והיו איתה כל הבריחה ביערות רוסיה גרמניה אוסטריה ואיטליה במלחמת העולם השניה, ולמרות הרעב הכבד לא מכרו את מורשת המשפחה למרות שהיה פיתוי רב, והביאו אותם ארצה. והם דורות רבים במשפחה.
אין לי ספק שיחד עם חוברת המורשת והספר שכתבתי על קורות חיי, ימשיכו להישמר גם הלאה.
