אני מקווה רק שתקראו את כל זה...
הלילה ירד על יער סקונד, וכמו כן על המקדש הקטן שהוקם לכבוד אל כזה או אחר. "ערב די חלש," מלמל אחד הכוהנים מפתח המקדש, מביט בשמי הלילה. "כל ערב הוא ערב חלש," משך הכוהן השני בכתפו. "אף אחד לא מנסה לגנוב את פטיש האלים." "לא יכול להגיד שאני מאשים אותם. מי בכלל רוצה אביזר קסום שמקל עליך להיכנס לממלכתו של מוות?" הכוהן השני הקדיש לכך מחשבה. "מוות. אם הוא למשל נעל את עצמו בחוץ ואיבד את המפתח. כמו שקרה לנו שנה שעברה כששכחת את המפתח לקודש הקודשים בתוך קודש הקודשים וטרקת את הדלת," הוא הזכיר בנימה קלה של תוכחה. "היי, הדלתות האלו שננעלות כשטורקים אותן הן ממש בעייתיות!" התגונן כוהן א'. "זה קורה לאנשים כל הזמן!" "כן, אבל הם נועלים את עצמם מחוץ לבתים שלהם,לא מחוץ לקודש הקודשים!" נהם כוהן ב'. "הכל הסתדר בסוף, לא?" אמר כוהן א' בייאוש. "כן, אחרי שהזמנו את המסגר שיפרוץ את המנעול ויתקין לנו רב בריח!" רטן חברו. השתררה דממה זעופה. "טוב, נו. רוצה עוד סיבוב של ספיד?" הציע כוהן א' לבסוף. כוהן ב' העלה על פניו הבעה חמוצה. "בבקשה?" "בסדר," הפטיר כוהן ב'. במרחק כמה עשרות קילומטרים סוזן התבוננה בעגמומיות במכשף הישן על הקרקע ונוחר. מוריס ישן גם הוא, מכורבל לכדור כנגד עץ, מיילל בשנתו וחולם על עכברים. ...וזה מה שקרה, סיכם מוות. "ולכן אתה צריך את המכשף החלש ביותר על הדיסק ואת מוריס," אמרה סוזן בהבנה. אבל קודם כל אנחנו חייבים להגיע אליו. שדה הכוח שהוא יצר מסביב לבית שלי יוחלש בעזרתו של החבר שלך, סוזן הסמיקה קלות. ...אבל אנחנו עדיין זקוקים לפטיש האלים, המשיך מוות. "כדי לשבור את שדה הכוח," נשפה סוזן בנחישות. "להיכנס לשם, למצוא את הספר, להסתיר אותו ממנו ולהשמיד אותו." להשמיד אותו או להחזיר את הדברים לקדמותם, תיקן מוות בחומרה. "נכון," הנהנה סוזן. מוות לקח נשימה עמוקה. במקרה של מוות, זה אמר שהוא במצוקה קשה. ואם זה לא יצליח... יש לי תוכנית נוספת. "תוכנית נוספת?" סוזן הרימה את מבטה אל האורות הכחולים שזהרו בגולגולתו של מוות. יש נבואה מסוימת בנוגע להשמדת כוחות לא רצויים שמגיעים לממלכתי. "ובכן?" דחקה סוזן. מוות הביט בזהירות בסתמרוח ומוריס הישנים ולחש משהו באוזנה של סוזן. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. השמיים היו נקיים מעננים וניתן היה לראות את הכוכבים בבירור, ואת הירח החדש, שהיה לא יותר מסהר דק. מוות היה עסוק בהשחזת החרמש שלו, כשלפתע הכתה בו תחושה של... עייפות. אני נחלש, הוא מלמל, מניח את החרמש על הקרקע. אימפ י קלין. תמהר. הוא הניח את החרמש על הקרקע, נשען כנגד גזע עץ ונרדם. סתמרוח התעורר כשחוד חנית צמוד לגרונו. הוא הביט בו בבעתה. "אה... בוקר טוב," אמרה סוזן באומללות, ממקומה בין חמישה לוחמים חמושים, ידיה קשורות מאחורי גבה. "אל תדאג, אני בטוחה שסבא יחזור בקרוב ויציל אותנו." סתמרוח הביט בלוחמים סביבו בהבעה מאופקת. הוא זיהה אותם. "הטזומנים?!" קרא סתמרוח בייאוש. "מה בשם האלים הם עושים ביער סקונד???" "טזומנים?" הפטירה סוזן. "לא יכול להיות. האימפריה הטזומנית הרי נמצאת במרחק מאות קילומטרים מכאן." "תאמיני לי שאני מזהה טזומנים כשאני רואה אותם," נשף סתמרוח. "אין עוד הרבה אנשים שחובשים עיגולי אבן על הראש." "מתי ראית טזומנים?" שאלה סוזן בהפתעה. "זה סיפור ארוך ולא ממש מעניין," אמר סתמרוח בנימה מתחמקת. "מה שהרבה יותר מעניין אותי כרגע זה איך אנחנו בורחים." "טוב, הם לא תפסו את מוריס, אולי הוא יוכל להתגנב ולהציל אותנו." "לאן הם הלכו?" שאל סתמרוח כשאחד הלוחמים הקים אותו על רגליו וקשר את ידיו. "לסבא הייתה עבודה ומוריס יצא לציד ארנבות." "נהדר," נהם סתמרוח. "אני תוהה מה הם עושים כאן," אמרה סוזן בנימה מוטרדת. "אני תוהה לאן הם לוקחים אותנו," העיר סתמרוח כשהלוחמים התחילו להוביל אותם. "בחזרה לטזומן?" הציעה סוזן ללא מחשבה של ממש. סתמרוח נעצר והביט בה בהלם. אחד הטזומנים בעט בו. "כמובן, הם באו לכאן כדי לעצור אותנו," הוא אמר, ממשיך ללכת. "היצור שלח אותם," היא מלמלה בהבנה. "אז..." היא הביטה בסתמרוח. "מה אתה חושב שהם יעשו לנו עכשיו?" "עכשיו? כלום. כשנחזור לטזומן? סביר להניח שיפשטו מעלינו את העור בליווי כאב מעודן." הוא נאנח. "כל כך נמאס לי." "למה הוא שלח דווקא אותם?" שאלה סוזן. "למה לא... כל אחד אחר?" "אין כמו הטזומנים כשזה מגיע לאכזריות ללא היסוס. סביר להניח שהוא האל החדש שלהם עכשיו." סוזן שתקה, מביטה בעגמומיות באבני השביל. "היי, זה סתמרוח!" אמר קול נלהב מצד ימין של השביל. הטזומנים והשבויים הביטו סביב בחשד. "זה אני! העץ שנפלת עליו!" אמר העץ בעליצות. "מה נשמע?" אמר המכשף ללא התלהבות. "האנשים האלו עושים לך בעיות?" סתמרוח נשם עמוקות. "הו, לא, מה פתאום," הוא אמר בחיוך רחב. "האנשים הנחמדים האלו? כלל וכלל לא. הם בסך הכל מובילים אותנו קשורים דרך היער למסע של מאות קילומטרים אל מוות של ייסורים מעודנים כי זו דרכם החולנית להראות לנו חיבה, חמודים שכאלה-" "כן, הם כן, הם עושים לנו בעיות," אמרה סוזן במהירות ונעצה בסתמרוח מבט נוזף. "שרק ייעזו!" הכריז העץ בזעם. הוא ניער את ענפיו ומטר של אצטרובלים נחת על הטזומנים (מתוכם שלושה פגעו בסתמרוח). "אופס," הסמיק העץ (כן, אני יודעת, אבל הבנתם את הכוונה). "תודה," אמר סתמרוח ללא הבעה והמשיך ללכת. הטזומנים באו בעקבותיו. "מה היה העניין עם העץ?" שאלה סוזן בסקרנות. "זה סיפור ארוך-" "ולא מעניין במיוחד, כן, הבנתי," היא אמרה ברוח נכאים. לקראת הצהריים הטזומנים הקימו מחנה. הם ניתקו את החבלים שקשרו את סוזן וסתמרוח והובילו אותם לתוך אוהל קטן עליו הוצבו שני שומרים. סתמרוח התיישב על הקרקע ואחז את ראשו בידיו. "אל תדאג," חזרה סוזן. "הם יצילו אותנו." "אני לא מאושר בכלל לתלות את כל תקוותיי בחתול, וסבא שלך..." הוא ניסה למצוא את המילים המתאימות. "ובכן, יש לי חשד קל שהוא לא..." "הוא איבד חלק מהכוחות שלו," הנהנה סוזן. "אני יודעת." "הוא עלול להיות בצרות." משהו מטושטש הבזיק בידה. היא הרימה את זרועה והביטה במה שאחזה. זה היה צל חיוור של חרמש, לא ממשי כמו השתקפות בחלון. "הוא בצרות," אמר סתמרוח, מביט בחרמש. (מוחה זיעה ממצחי) תורך...
