The Mad Hatter
New member
!
גם אני חשבתי ישר על נאני אוג. עם קסנונדה! ועם קיפוד! מישהו מתנדב לכתוב?
)
גם אני חשבתי ישר על נאני אוג. עם קסנונדה! ועם קיפוד! מישהו מתנדב לכתוב?
)
חשבתם שנפטרתם מזה???
- פותח הנושא ויימס
- פורסם בתאריך
והנה ההמשך מגיע...
הרפתקאותיהם המעניינות והנחמדות של ס את ס בע"מ ביער ס עם הטזומנים החביבים. (הצטרפו לפלוגות הס"ס) שתי הנסיכות והמלכה עמדו בוכות בדמעות תנין מסביב למיטה של אביהן הגוסס. "הו, אבא, מאז ומתמיד היית האב האהוב עליי," אמרה מתילדה, האחות החכמה, בקול חנוק. "הו, מתילדה!" קראה ברונהילדה הפוזלת, האחות היפה, משכה בעוצמה באפה הכביר והתייפחה מרות. מונרכים, חשב מוות בעייפות. זה מה ששנים של רבייה בתוך המשפחה עושות לאנשים. הוא הביט בשעון החול בעצבנות. הייתה לו הרגשה שעליו לחזור אל סוזן במהירות. שהיא בצרה. המלך נשם עמוקות ונעץ במשפחתו מבט זועם. "אני עדיין המלך," הוא לחש בקול צרוד ומחריד. מוות גיחך לעצמו. מובן שהוא גיחך תמיד, אבל עכשיו הוא גם התכוון לזה. המשפחה האוהבת חיכתה מספר רגעים. המלך עצם את עיניו. המלכה השמיעה צחקוק מרושע, חטפה מראשו את הכתר והניחה אותו על ראשה. "עדיין המלך!" הזקן התיז, פוקח עין אחת. מוות הרגיש חולשה פתאומית מכה בו. החרמש בידו הבזיק ונעלם למספר שניות. הוא נפל לרצפה, המום. הוא הזדקף לישיבה בזהירות והבחין שהמשפחה המלכותית מביטה בו באימה. "א...אתם יכולים... כלומר, אתם יכולים לראות אותי, הוא ציין בנימה קפואה. "הסתלק מכאן!" נחר המלך בבוז. "אני לא אמות!" כתמים צבעוניים הופיעו בשדה ראייתו של מוות. תתמקד, תתמקד, אני מוות ונגדי לא ניתן להשתמש בכל מנעול ובריח... לעזאזל... הפחד שלו מפני המוות... העקשנות שלו להיצמד לחיים לא משנה באיזה מחיר... משפיעה עליי. תתמקד! יש לך עבודה! חרמש! הוא ציווה. החרמש הופיע שוב בזרועו. חברי המשפחה המלכותית הביטו זה בזה. מבולבלים, לא בטוחים במה שראו. בתוך מספר רגעים הם ישכחו שבכלל ראו משהו. מוות הניף את החרמש. שוב שולט בעצמו. אבל לכמה זמן? "הוא... יעזור לנו," אמר סוזן, פחות ופחות משוכנעת בעצמה. "זהו זה," אמר סתמרוח בקדרות. "כל מה שהייתי רוצה זה שפעם אחת, רק פעם אחת, יקרה לי משהו טוב. בלי שצרורות של בעיות יבואו בעקבותיו. ואחר כך אני אסבול בשקט דרך כל מה שהחיים יעבירו אותי ולא אתלונן יותר לעולם." הוא הביט למעלה. "בחיי!!!" סוזן הביטה בו באומללות למשך כמה שניות. היא הפילה את החרמש על הרצפה, טמנה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי. סתמרוח הביט בה מבועת. "אל תבכי!" הוא אמר בנימה של תחינה. "זה לא עצוב! תראי!" הוא חייך חיוך רחב ומטורף. "זה לא אתה, סתמרוח," היא אמרה בנימה מתחמקת, דמעות עדיין זולגות על לחייה, "זה פשוט, אה... אני מפחדת." "אל תדאגי," הפטיר סתמרוח בנימה אופטימית. "הכל יהיה בסדר. זה בדרך כלל ככה בסופו של דבר." מבטו קפא. הוא אחז את ראשו בידיו. "צא, דיבוק! צא!" "בסדר, בסדר," היא משכה באפה, נבוכה מעצמה. "בסדר. אני מצטערת." פניה לבשו שוב הבעה שלווה. היא הביטה בקרקע. "תראה, החרמש נעלם. זה אומר שהוא שוב בסדר." נשמעו מספר צעקות מבחוץ. סוזן וסתמרוח הציצו מבעד לפתח. תיבת אוצר גדולה נחתה באמצע המחנה של הטזומנים. "התיבה!" קרא סתמרוח בשמחה. "מה היא עושה כאן?" סוזן הביטה בו בחשש ורחמים. סתמרוח המסכן כנראה מאבד סוף סוף את שפיותו. "זה התיבה שלי!" הוא הסביר לה בעליצות. התיבה קפצה על מאות רגליים שבצבצו מתחתיה ורצה אל האוהל. היא הפילה אותו וקיפצה ליד סתמרוח בהתרגשות. "התגעגעת אליי? גם אני התגעגעתי אלייך!" הוא אמר בחיבה. סוזן כחכחה בגרונה ונעצה מרפק בצלעותיו. "תראה," היא סיננה. הטזומנים כרעו סביב הריסות האוהל ושתקו ביראת כבוד. "נכון!" הוא נקש באצבעותיו. "הם התחילו לסגוד לתיבה מאז שהיא מחצה את קימטמאילליון." "מי?" "האל שלהם," אמר סתמרוח בביטול. "איזו יישות אכזרית במיוחד." הוא הביט בתיבה. כמו התיבה שלי, שלמיטב זכרוני מעולם לא נראתה כל כך... חמודה?! הוא הביט ללא הבעה בתיבה מתחככת בחיבה ברגלה של סוזן. "הממ. זה מעניין," הוא ציין. "אתה טוב בשפות, נכון?" אמרה סוזן. "תגיד להם שהתיבה אומרת שישחררו אותנו." "אני לא יכול לדבר בשפה שלהם," הוא נד בראשו. "אבל אני יכול לכתוב אותה." הוא פתח את מכסה התיבה. סוזן הביטה בו שולף מתוכה מספר חפצים כולל נעלי נשים ("אה, סיפור מוזר," אמר סתמרוח באי נוחות. "תזכירי לי לספר לך כשלא נהיה בסכנת חיים." "בסדר," הנהנה סוזן ברצינות) ומשליך אותם מאחורי גבו. "אהה!" הוא קרא בניצחון, שולף דף נייר ועט. "אני אכתוב שישחררו אותנו או שהיא תהרוג אותם!" "לא!" מחתה סוזן. "אל תכתוב את זה! תכתוב רק שישחררו אותנו!" היא נעצה בהם מבט מלא רחמים. "ושיפסיקו לחבוש סלעים..." "בסדר," אמר סתמרוח והתחיל לכתוב בחריצות, קצה לשונו מבצבץ מזווית פיו. "טה-דה!" הוא הכריז בגאווה כשסיים והראה לטזומנים את השלט. הם הביטו בו בחוסר הבעה וחיטטו בתרמיליהם. "לא," חרק סתמרוח בשיניו. "תשתמשו בכלי הכתיבה שלי, לא שלכם... שלי, לא שלכם..." אחד הטזומנים שלף חבילת נייר וקסת דיו. "הם גילו את הנייר," אמר סתמרוח המרוצה והמופתע. הוא שלף גם פטיש. "והם עדיין משתמשים באיזמל," נהם סתמרוח בזעף, "האנשים האלו מעבר לכל הצלה." הוא הביט בסוזן בשאלה. "את רוצה להישאר ולראות מה הם רוצים להגיד?" "לא ממש," היא משכה כתף. "יופי, גם אני לא." "נרוץ?" היא הציעה. "לא, נלך," אמר סתמרוח מביט בטזומנים, שהיו שקועים לחלוטין בלוחם שכתב את המכתב. "לאט. אז..." הוא אמר כשהם התחילו להתרחק מהמחנה. "את אוהבת תפוחי אדמה?" "כן, אני מניחה." "עם חמאה או בלי חמאה?" התעניין סתמרוח. "בלי חמאה," אמרה סוזן לאחר שהקדישה מחשבה עמוקה לנושא. "למה?" חקר סתמרוח. "מעולם לא חשבתי שחמאה אמורה להשתלב עם מאכל כמו תפוחי אדמה. או פופ קורן, אם כבר מזכירים את זה..." קריאת ניצחון עלתה מכיוון מחנה הטזומנים, היכן שככל הנראה הכותב סיים את מלאכתו. "אוקיי," סינן המכשף. "עכשיו אנחנו רצים, רוצי!" הטזומנים הראו לתיבה את השלט, מרוצים מעצמם. הוא היה קרוע במקומות בהם הכותב הכה בפטיש חזק מדי, אבל מי שידע לקרוא טזומנית היה מזהה את המילים: "תהרגי גם את הגריביץ'."
הרפתקאותיהם המעניינות והנחמדות של ס את ס בע"מ ביער ס עם הטזומנים החביבים. (הצטרפו לפלוגות הס"ס) שתי הנסיכות והמלכה עמדו בוכות בדמעות תנין מסביב למיטה של אביהן הגוסס. "הו, אבא, מאז ומתמיד היית האב האהוב עליי," אמרה מתילדה, האחות החכמה, בקול חנוק. "הו, מתילדה!" קראה ברונהילדה הפוזלת, האחות היפה, משכה בעוצמה באפה הכביר והתייפחה מרות. מונרכים, חשב מוות בעייפות. זה מה ששנים של רבייה בתוך המשפחה עושות לאנשים. הוא הביט בשעון החול בעצבנות. הייתה לו הרגשה שעליו לחזור אל סוזן במהירות. שהיא בצרה. המלך נשם עמוקות ונעץ במשפחתו מבט זועם. "אני עדיין המלך," הוא לחש בקול צרוד ומחריד. מוות גיחך לעצמו. מובן שהוא גיחך תמיד, אבל עכשיו הוא גם התכוון לזה. המשפחה האוהבת חיכתה מספר רגעים. המלך עצם את עיניו. המלכה השמיעה צחקוק מרושע, חטפה מראשו את הכתר והניחה אותו על ראשה. "עדיין המלך!" הזקן התיז, פוקח עין אחת. מוות הרגיש חולשה פתאומית מכה בו. החרמש בידו הבזיק ונעלם למספר שניות. הוא נפל לרצפה, המום. הוא הזדקף לישיבה בזהירות והבחין שהמשפחה המלכותית מביטה בו באימה. "א...אתם יכולים... כלומר, אתם יכולים לראות אותי, הוא ציין בנימה קפואה. "הסתלק מכאן!" נחר המלך בבוז. "אני לא אמות!" כתמים צבעוניים הופיעו בשדה ראייתו של מוות. תתמקד, תתמקד, אני מוות ונגדי לא ניתן להשתמש בכל מנעול ובריח... לעזאזל... הפחד שלו מפני המוות... העקשנות שלו להיצמד לחיים לא משנה באיזה מחיר... משפיעה עליי. תתמקד! יש לך עבודה! חרמש! הוא ציווה. החרמש הופיע שוב בזרועו. חברי המשפחה המלכותית הביטו זה בזה. מבולבלים, לא בטוחים במה שראו. בתוך מספר רגעים הם ישכחו שבכלל ראו משהו. מוות הניף את החרמש. שוב שולט בעצמו. אבל לכמה זמן? "הוא... יעזור לנו," אמר סוזן, פחות ופחות משוכנעת בעצמה. "זהו זה," אמר סתמרוח בקדרות. "כל מה שהייתי רוצה זה שפעם אחת, רק פעם אחת, יקרה לי משהו טוב. בלי שצרורות של בעיות יבואו בעקבותיו. ואחר כך אני אסבול בשקט דרך כל מה שהחיים יעבירו אותי ולא אתלונן יותר לעולם." הוא הביט למעלה. "בחיי!!!" סוזן הביטה בו באומללות למשך כמה שניות. היא הפילה את החרמש על הרצפה, טמנה את פניה בכפות ידיה ופרצה בבכי. סתמרוח הביט בה מבועת. "אל תבכי!" הוא אמר בנימה של תחינה. "זה לא עצוב! תראי!" הוא חייך חיוך רחב ומטורף. "זה לא אתה, סתמרוח," היא אמרה בנימה מתחמקת, דמעות עדיין זולגות על לחייה, "זה פשוט, אה... אני מפחדת." "אל תדאגי," הפטיר סתמרוח בנימה אופטימית. "הכל יהיה בסדר. זה בדרך כלל ככה בסופו של דבר." מבטו קפא. הוא אחז את ראשו בידיו. "צא, דיבוק! צא!" "בסדר, בסדר," היא משכה באפה, נבוכה מעצמה. "בסדר. אני מצטערת." פניה לבשו שוב הבעה שלווה. היא הביטה בקרקע. "תראה, החרמש נעלם. זה אומר שהוא שוב בסדר." נשמעו מספר צעקות מבחוץ. סוזן וסתמרוח הציצו מבעד לפתח. תיבת אוצר גדולה נחתה באמצע המחנה של הטזומנים. "התיבה!" קרא סתמרוח בשמחה. "מה היא עושה כאן?" סוזן הביטה בו בחשש ורחמים. סתמרוח המסכן כנראה מאבד סוף סוף את שפיותו. "זה התיבה שלי!" הוא הסביר לה בעליצות. התיבה קפצה על מאות רגליים שבצבצו מתחתיה ורצה אל האוהל. היא הפילה אותו וקיפצה ליד סתמרוח בהתרגשות. "התגעגעת אליי? גם אני התגעגעתי אלייך!" הוא אמר בחיבה. סוזן כחכחה בגרונה ונעצה מרפק בצלעותיו. "תראה," היא סיננה. הטזומנים כרעו סביב הריסות האוהל ושתקו ביראת כבוד. "נכון!" הוא נקש באצבעותיו. "הם התחילו לסגוד לתיבה מאז שהיא מחצה את קימטמאילליון." "מי?" "האל שלהם," אמר סתמרוח בביטול. "איזו יישות אכזרית במיוחד." הוא הביט בתיבה. כמו התיבה שלי, שלמיטב זכרוני מעולם לא נראתה כל כך... חמודה?! הוא הביט ללא הבעה בתיבה מתחככת בחיבה ברגלה של סוזן. "הממ. זה מעניין," הוא ציין. "אתה טוב בשפות, נכון?" אמרה סוזן. "תגיד להם שהתיבה אומרת שישחררו אותנו." "אני לא יכול לדבר בשפה שלהם," הוא נד בראשו. "אבל אני יכול לכתוב אותה." הוא פתח את מכסה התיבה. סוזן הביטה בו שולף מתוכה מספר חפצים כולל נעלי נשים ("אה, סיפור מוזר," אמר סתמרוח באי נוחות. "תזכירי לי לספר לך כשלא נהיה בסכנת חיים." "בסדר," הנהנה סוזן ברצינות) ומשליך אותם מאחורי גבו. "אהה!" הוא קרא בניצחון, שולף דף נייר ועט. "אני אכתוב שישחררו אותנו או שהיא תהרוג אותם!" "לא!" מחתה סוזן. "אל תכתוב את זה! תכתוב רק שישחררו אותנו!" היא נעצה בהם מבט מלא רחמים. "ושיפסיקו לחבוש סלעים..." "בסדר," אמר סתמרוח והתחיל לכתוב בחריצות, קצה לשונו מבצבץ מזווית פיו. "טה-דה!" הוא הכריז בגאווה כשסיים והראה לטזומנים את השלט. הם הביטו בו בחוסר הבעה וחיטטו בתרמיליהם. "לא," חרק סתמרוח בשיניו. "תשתמשו בכלי הכתיבה שלי, לא שלכם... שלי, לא שלכם..." אחד הטזומנים שלף חבילת נייר וקסת דיו. "הם גילו את הנייר," אמר סתמרוח המרוצה והמופתע. הוא שלף גם פטיש. "והם עדיין משתמשים באיזמל," נהם סתמרוח בזעף, "האנשים האלו מעבר לכל הצלה." הוא הביט בסוזן בשאלה. "את רוצה להישאר ולראות מה הם רוצים להגיד?" "לא ממש," היא משכה כתף. "יופי, גם אני לא." "נרוץ?" היא הציעה. "לא, נלך," אמר סתמרוח מביט בטזומנים, שהיו שקועים לחלוטין בלוחם שכתב את המכתב. "לאט. אז..." הוא אמר כשהם התחילו להתרחק מהמחנה. "את אוהבת תפוחי אדמה?" "כן, אני מניחה." "עם חמאה או בלי חמאה?" התעניין סתמרוח. "בלי חמאה," אמרה סוזן לאחר שהקדישה מחשבה עמוקה לנושא. "למה?" חקר סתמרוח. "מעולם לא חשבתי שחמאה אמורה להשתלב עם מאכל כמו תפוחי אדמה. או פופ קורן, אם כבר מזכירים את זה..." קריאת ניצחון עלתה מכיוון מחנה הטזומנים, היכן שככל הנראה הכותב סיים את מלאכתו. "אוקיי," סינן המכשף. "עכשיו אנחנו רצים, רוצי!" הטזומנים הראו לתיבה את השלט, מרוצים מעצמם. הוא היה קרוע במקומות בהם הכותב הכה בפטיש חזק מדי, אבל מי שידע לקרוא טזומנית היה מזהה את המילים: "תהרגי גם את הגריביץ'."
לא יודע, לא נראה קשור לעולם הדיסק
כאילו סוזן מפחדת? סוזן בלי טיפת ציניות? סוזן היא סוזן! לא איזו מגרט צעצוע! רינצווינד מחבק את התיבה? לא יודע, לא רואה את זה... רינצווינד מאיים? כאילו, כדי לאיים צריך לעצור ולהסתכל אחורה, אני פשוט לא רואה את זה קורה... מוות לא הורג, הוא לוקח את החיים כשהם נעזבו... טוב, אולי בספר הראשון הוא גם לוקח חיים, כבר הזכרתי שזה הספר הפחות אהוב עלי?
כאילו סוזן מפחדת? סוזן בלי טיפת ציניות? סוזן היא סוזן! לא איזו מגרט צעצוע! רינצווינד מחבק את התיבה? לא יודע, לא רואה את זה... רינצווינד מאיים? כאילו, כדי לאיים צריך לעצור ולהסתכל אחורה, אני פשוט לא רואה את זה קורה... מוות לא הורג, הוא לוקח את החיים כשהם נעזבו... טוב, אולי בספר הראשון הוא גם לוקח חיים, כבר הזכרתי שזה הספר הפחות אהוב עלי?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.