לגבי הבכי (יצא קצת ארוך..)
אצלינו היה בכי של כאב בבירור... והוא אכן היה קורע לב
הוא היה בוכה רק לקראת סוף הגיבוס- בשלב שבו מסובבים קצת את הרגל לתנוחה החדשה
כל גיבוס הסיבוב היה יותר קטן ואכן היה שיפור ברמות הבכי. הגיבוס האחרון בכלל לא הזיז לו...
מה שכן הוא גם נרגע מהר מאד- כלומר זה היה כאב רגעי ולא משהו מתמשך (אבל זה כבר תלוי בילד)
אני גם חושבת שכדאי להיות מוכנים לזה ולא לחיות באשליות.
בפעם הראשונה אנחנו הגענו שמחים וטובי לב בלי יותר מדי מושג מה הולך להיות, ויצאנו מבית החולים בהלם
גם בגלל שהוא ממש בכה וזה הפתיע אותנו וגם כי ראינו שם כמה ילדים עם בעיות שקלאבפוט באמת קטן עליהם...
למרות הקושי צריך כל הזמן לזכור שזאת בעיה שיש לה פתרון ופתרון טוב ופשוט יחסית
שהם יגדלו הם לא יזכרו כלום (אולי את הנעלים וגם זה בספק) ויוכלו ללכת ולרוץ כמו כל הילדים האחרים
נראה לי שגם אנחנו לא נזכור, אח שלי בן 28 נולד עם קלאבפוט וטופל בצורה קצת שונה אבל גם עם גבסים, ניתוח הארכת גיד ונעלים.
אמא שלי מוכנה להשבע שהוא לא בכה אף פעם והכל היה טוב ויפה. הוא לא זוכר שום דבר מכל הענין, גם לא את הנעל המיוחדת שהיתה לו עד גן חובה
אצלינו היה בכי של כאב בבירור... והוא אכן היה קורע לב
הוא היה בוכה רק לקראת סוף הגיבוס- בשלב שבו מסובבים קצת את הרגל לתנוחה החדשה
כל גיבוס הסיבוב היה יותר קטן ואכן היה שיפור ברמות הבכי. הגיבוס האחרון בכלל לא הזיז לו...
מה שכן הוא גם נרגע מהר מאד- כלומר זה היה כאב רגעי ולא משהו מתמשך (אבל זה כבר תלוי בילד)
אני גם חושבת שכדאי להיות מוכנים לזה ולא לחיות באשליות.
בפעם הראשונה אנחנו הגענו שמחים וטובי לב בלי יותר מדי מושג מה הולך להיות, ויצאנו מבית החולים בהלם
גם בגלל שהוא ממש בכה וזה הפתיע אותנו וגם כי ראינו שם כמה ילדים עם בעיות שקלאבפוט באמת קטן עליהם...
למרות הקושי צריך כל הזמן לזכור שזאת בעיה שיש לה פתרון ופתרון טוב ופשוט יחסית
שהם יגדלו הם לא יזכרו כלום (אולי את הנעלים וגם זה בספק) ויוכלו ללכת ולרוץ כמו כל הילדים האחרים
נראה לי שגם אנחנו לא נזכור, אח שלי בן 28 נולד עם קלאבפוט וטופל בצורה קצת שונה אבל גם עם גבסים, ניתוח הארכת גיד ונעלים.
אמא שלי מוכנה להשבע שהוא לא בכה אף פעם והכל היה טוב ויפה. הוא לא זוכר שום דבר מכל הענין, גם לא את הנעל המיוחדת שהיתה לו עד גן חובה