חשיפת רישום פלילי באינטרנט
חשיפת רישום פלילי באינטרנט רישום פלילי הוא לא בעיה של עבריינים, הוא בעיה נפוצה המציקה למאות אלפי אנשים בארץ. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכל שנה אחוז אחד מן הציבור סופג הרשעה בפלילים. רישום פלילי הוא עונש קשה לאדם מן הישוב. לא רק שמתלוות לו צרור מגבלות על התעסוקה ועל ההתקדמות בחיים בכל מיני מישורים (כמו הגירה לחו"ל ואימוץ ילדים) אלא שיש לרישום הפלילי גם תוצאות רגשיות קשות. התיוג החברתי משפיע על הדימוי העצמי, והבושה אצל אנשים רבים מורידה את רמת התפקוד בלימודים, בעבודה ואפילו בחיי החברה שלהם. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981 מנסה להגביל את הנזקים הללו. להגביל בזמן את תוצאות הרישום הפלילי, ולהגביל את היקף התיוג בכך שהרישום הפלילי לא יהיה זמין לכל אדם. מרגע שאדם הורשע המידע הפלילי שיש עליו הוא פרטי שלו והמשטרה לא תדווח על מידע זה אלא לגופים שהורשו לכך בחוק: נותני רשיונות למיניהם, מפעלים מאובטחים וכדומה. מבין שתי המגבלות הללו: מגבלת הזמן ומגבלת ההיקף, ברור שהשניה משמעותית יותר. אדם שספג הרשעה לא יכול להתנחם בכך שבעוד שבע שנים ארוכות תחול התיישנות על הרישום הפלילי, ונחמתו היא בעיקר בכך שהשוק הפרטי לא אמור לדעת על ההרשעה, ולא כל אחד יכול לדרוש את המידע מן המשטרה. אלא שלמרבה הצער המציאות בעידן המידע אינה כזאת. בשנתיים האחרונות צצו אתרים לאיתור מהיר של פסקי דין, אשר מקודמים היטב בגוגל. כתוצאה מהקידום המשובח, אם 'מגגלים' אדם שיש לחובתו פסק דין פלילי, יופיע פסק הדין בעמוד הראשון של החיפוש של שם האדם. במקרים מסוימים ניתן לטעון כי פרסום פסק הדין מנוגד לחוק. כך למשל כאשר בית המשפט החליט לסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה, או כאשר פסק הדין התיישן כבר. אולם, במקרים רבים, הפרסום חוקי לחלוטין. פרסום פסקי דין שניתנו בבית משפט בדלתיים פתוחות הינו לגיטימי על פי כלל פומביות הדיון. אזרחי המדינה רשאים לדעת מה קורה בבתי המשפט שלהם ובכלל זה רשאים לדעת מי הורשע במה. אלא שבעידן המידע פומביות הדיון תוספת מימדים מפלצתיים, שכן לא רק בעלי עניין ידעו מקיומו של ההליך, אלא גם סתם סקרנים, שכנים שכוונותיהם לא לגמרי טובות, מתחרים עסקיים ועוד ועוד אנשים שחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים התכוון להוציא מכלל האנשים שיקבלו לידיהם את המידע. בכך, אנחנו מחבלים בתקנת השבים. המרשם הפלילי, כשהוא מתגלגל לידיים לא מורשות, הופך למכשיר להטלת סטיגמות, כלי להשחרת אנשים ונידויים ללא כל הצדקה. לא כל מי שהורשע הוא עבריין. אדם שהורשע בפלילים אינו בהכרח טיפוס פלילי, ואפילו ההפך נכון - רוב המורשעים הם אנשים נורמטיבים בדרך כלל שמועמדים לדין בגין מעידה חד פעמית. הסטיגמה המתלווה למרשם פלילי אינה הוגנת. אם נהיה כנים, כולנו עלולים למעוד ולבצע עבירה חד פעמית, ואם נהיה כנים עוד יותר - כמעט כולנו מעדנו פעם. תקנת השבים מייצגת ערך חברתי נעלה של סולידריות חברתית, מחילה והכרה בחולשות האנושיות של כולנו. ראוי שנמצא דרכים להמשיך ולהגן על תקנת השבים, גם נוכח מהפכת המידע.
חשיפת רישום פלילי באינטרנט רישום פלילי הוא לא בעיה של עבריינים, הוא בעיה נפוצה המציקה למאות אלפי אנשים בארץ. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכל שנה אחוז אחד מן הציבור סופג הרשעה בפלילים. רישום פלילי הוא עונש קשה לאדם מן הישוב. לא רק שמתלוות לו צרור מגבלות על התעסוקה ועל ההתקדמות בחיים בכל מיני מישורים (כמו הגירה לחו"ל ואימוץ ילדים) אלא שיש לרישום הפלילי גם תוצאות רגשיות קשות. התיוג החברתי משפיע על הדימוי העצמי, והבושה אצל אנשים רבים מורידה את רמת התפקוד בלימודים, בעבודה ואפילו בחיי החברה שלהם. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981 מנסה להגביל את הנזקים הללו. להגביל בזמן את תוצאות הרישום הפלילי, ולהגביל את היקף התיוג בכך שהרישום הפלילי לא יהיה זמין לכל אדם. מרגע שאדם הורשע המידע הפלילי שיש עליו הוא פרטי שלו והמשטרה לא תדווח על מידע זה אלא לגופים שהורשו לכך בחוק: נותני רשיונות למיניהם, מפעלים מאובטחים וכדומה. מבין שתי המגבלות הללו: מגבלת הזמן ומגבלת ההיקף, ברור שהשניה משמעותית יותר. אדם שספג הרשעה לא יכול להתנחם בכך שבעוד שבע שנים ארוכות תחול התיישנות על הרישום הפלילי, ונחמתו היא בעיקר בכך שהשוק הפרטי לא אמור לדעת על ההרשעה, ולא כל אחד יכול לדרוש את המידע מן המשטרה. אלא שלמרבה הצער המציאות בעידן המידע אינה כזאת. בשנתיים האחרונות צצו אתרים לאיתור מהיר של פסקי דין, אשר מקודמים היטב בגוגל. כתוצאה מהקידום המשובח, אם 'מגגלים' אדם שיש לחובתו פסק דין פלילי, יופיע פסק הדין בעמוד הראשון של החיפוש של שם האדם. במקרים מסוימים ניתן לטעון כי פרסום פסק הדין מנוגד לחוק. כך למשל כאשר בית המשפט החליט לסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה, או כאשר פסק הדין התיישן כבר. אולם, במקרים רבים, הפרסום חוקי לחלוטין. פרסום פסקי דין שניתנו בבית משפט בדלתיים פתוחות הינו לגיטימי על פי כלל פומביות הדיון. אזרחי המדינה רשאים לדעת מה קורה בבתי המשפט שלהם ובכלל זה רשאים לדעת מי הורשע במה. אלא שבעידן המידע פומביות הדיון תוספת מימדים מפלצתיים, שכן לא רק בעלי עניין ידעו מקיומו של ההליך, אלא גם סתם סקרנים, שכנים שכוונותיהם לא לגמרי טובות, מתחרים עסקיים ועוד ועוד אנשים שחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים התכוון להוציא מכלל האנשים שיקבלו לידיהם את המידע. בכך, אנחנו מחבלים בתקנת השבים. המרשם הפלילי, כשהוא מתגלגל לידיים לא מורשות, הופך למכשיר להטלת סטיגמות, כלי להשחרת אנשים ונידויים ללא כל הצדקה. לא כל מי שהורשע הוא עבריין. אדם שהורשע בפלילים אינו בהכרח טיפוס פלילי, ואפילו ההפך נכון - רוב המורשעים הם אנשים נורמטיבים בדרך כלל שמועמדים לדין בגין מעידה חד פעמית. הסטיגמה המתלווה למרשם פלילי אינה הוגנת. אם נהיה כנים, כולנו עלולים למעוד ולבצע עבירה חד פעמית, ואם נהיה כנים עוד יותר - כמעט כולנו מעדנו פעם. תקנת השבים מייצגת ערך חברתי נעלה של סולידריות חברתית, מחילה והכרה בחולשות האנושיות של כולנו. ראוי שנמצא דרכים להמשיך ולהגן על תקנת השבים, גם נוכח מהפכת המידע.