אשי 1 האחת
New member
חתול - החיה הלאומית של ישראל
תקראו זה נורא מרגש בעיני
כהקדמה נציין, כי באסלאם קיים איסור על פסל ומסכה, כלומר על כל ציור או פיסול של דמויות אדם. לכן, אין בנמצא תמונות של הנביא מוחמד ושל דמויות חשובות אחרות, המופיעות בקוראן ובחדית' (התורה שבע"פ).
נכון, גם בדת היהודית חל איסור חמור זהה - אבל הוא לחלוטין לא נשמר. לראיה: תמונות של רבנים שונים מתנוססים בבתים, במחזיקי מפתחות, בשלטי חוצות וכיו"ב.
ועכשיו - קראו את הסיפור. שבוע טוב.
העולם הוא כפר גלובלי, עוד מלפני הימים שהמציאו את הביטוי הזה. מדהים לראות שוב ושוב מוטיבים חוזרים של חסד ויצירתיות-חומלת בהתנהלות של בני אדם בתרבויות שונות.
בציור היפני היפהפה הזה, חותכת האישה את הקימונו האהוב שלה כדי לא להעיר את החתול שנרדם... עליו.
הסיפור הזה נשען על אחד הסיפורים היפהפיים והמוכרים ביותר, שמתעדים את יחסו של הנביא מוחמד לבעלי-חיים, ומופיעים בקוראן ובחדית' (=התורה שבע"פ של האסלאם).
הנה הסיפור:
בכל בוקר, נהג הנביא מוחמד להאכיל את הצאן ורק אח"כ ישב לשתות את הקפה שלו. בוקר אחד, כאשר ישב על סלע ושתה את הקפה, בא חתול, התיישב לצדו על כנף מעילו, ואז נשכב ונרדם.
הנביא מוחמד סיים ללגום את הקפה. פמליית האנשים שליוותה אותו המתינה שיקום ממקומו. אבל הנביא לא רצה להעיר את החתול הישן. הוא שלף את חרבו מהנדן, חתך את כנף מעילו וקם, כאשר הוא מותיר את החתול לישון את שנתו.
*
אנחנו מקווים, שנמצא בקרוב זמן להביא בפניכם סיפורים נוספים על התנהלותו של הנביא מוחמד לבעלי-חיים בכלל ולחתולים בפרט. הסיפורים כל-כך יפים, שחייבים לספר אותם.
אגב, חברו הקרוב ביותר של הנביא מוחמד היה "אבו-הוריירה", כלומר: אבא של החתולים. האיש אהב חתולים עד מאוד, חי בחברתם, וכאשר הילך ברחוב היה מוקף בעשרות רבות של חתולים, אשר הלכו איתו ממקום למקום.
חתול - החיה הלאומית של ישראל
תקראו זה נורא מרגש בעיני
כהקדמה נציין, כי באסלאם קיים איסור על פסל ומסכה, כלומר על כל ציור או פיסול של דמויות אדם. לכן, אין בנמצא תמונות של הנביא מוחמד ושל דמויות חשובות אחרות, המופיעות בקוראן ובחדית' (התורה שבע"פ).
נכון, גם בדת היהודית חל איסור חמור זהה - אבל הוא לחלוטין לא נשמר. לראיה: תמונות של רבנים שונים מתנוססים בבתים, במחזיקי מפתחות, בשלטי חוצות וכיו"ב.
ועכשיו - קראו את הסיפור. שבוע טוב.
העולם הוא כפר גלובלי, עוד מלפני הימים שהמציאו את הביטוי הזה. מדהים לראות שוב ושוב מוטיבים חוזרים של חסד ויצירתיות-חומלת בהתנהלות של בני אדם בתרבויות שונות.
בציור היפני היפהפה הזה, חותכת האישה את הקימונו האהוב שלה כדי לא להעיר את החתול שנרדם... עליו.
הסיפור הזה נשען על אחד הסיפורים היפהפיים והמוכרים ביותר, שמתעדים את יחסו של הנביא מוחמד לבעלי-חיים, ומופיעים בקוראן ובחדית' (=התורה שבע"פ של האסלאם).
הנה הסיפור:
בכל בוקר, נהג הנביא מוחמד להאכיל את הצאן ורק אח"כ ישב לשתות את הקפה שלו. בוקר אחד, כאשר ישב על סלע ושתה את הקפה, בא חתול, התיישב לצדו על כנף מעילו, ואז נשכב ונרדם.
הנביא מוחמד סיים ללגום את הקפה. פמליית האנשים שליוותה אותו המתינה שיקום ממקומו. אבל הנביא לא רצה להעיר את החתול הישן. הוא שלף את חרבו מהנדן, חתך את כנף מעילו וקם, כאשר הוא מותיר את החתול לישון את שנתו.
*
אנחנו מקווים, שנמצא בקרוב זמן להביא בפניכם סיפורים נוספים על התנהלותו של הנביא מוחמד לבעלי-חיים בכלל ולחתולים בפרט. הסיפורים כל-כך יפים, שחייבים לספר אותם.
אגב, חברו הקרוב ביותר של הנביא מוחמד היה "אבו-הוריירה", כלומר: אבא של החתולים. האיש אהב חתולים עד מאוד, חי בחברתם, וכאשר הילך ברחוב היה מוקף בעשרות רבות של חתולים, אשר הלכו איתו ממקום למקום.
חתול - החיה הלאומית של ישראל
