אני מוצאת את עצמי
מנחמת את אמא שלי, שמביטה בי ברחמים ואומרת בשקט שיש עוד סיכוי בי-ם ובטכניון.. אני מוצאת את עצמי מתאמנת איך לנסח בעדינות לאבא (שנמצא עכשיו כולו אופטימי בטיסה חזרה לארץ) את המשפט הכי עדין שיגיד במילים פשוטות את הידיעה שתאכזב אותו כ"כ.. ואז אני תופסת את עצמי בסיטואצית מראה מפחידה ושואלת:"רגע, רציתי את זה בכלל? האם חוסר האכזבה שלי הוא מנגנון הגנה ריגשי קמאי או שמא זו תחושת הקלה מהבריחה מהמסלול הלא נכון שאליו צעדתי כמעט עיוורת?" אני לא אגיד שרפואה ואני מתייחסים אחד לשני כמו נסראללה ואולמרט, ממש לא, יש לי זיקה חזקה לתחום במיוחד בתור בת של רופא(כן, זה משפיע..) אך זה מסלול לא קל וארוך, שאני לא יודעת אם מבחינתי הוא שווה את המאמץ. אני לא יודעת אם לא קיימים תחומים אחרים באוניברסיטה (שבעת ההרשמה התעוורתי אליהם טוטאלית) שיכולים לעניין אותי ולספק אותי מבחינה אישית ושיכלית אפילו אולי יותר מרפואה(ע"ע מדעים מדוייקים, הנדסות ביורפואיות וכו') תחומים אלה לא קלים לכשעצמם, אך הם אינם משעבדים, מחייבים ומכבידים כמו רפואה. ועכשיו אני מתחילה לתהות האם גם במקרה בו אתקבל באחת מן הפקולטות, לא אפנה את מקומי לאחד מכם... (אין מה לומר, נסתרות דרכיו...)