מטומטמת, אין לי מילה אחרת. אולי מזוכיסטית גם
יושבת וחופרת בפייסבוק של אנשים מצליחים מהעבר ומההווה שלי, ובייחוד בשלה. מנסה לנחש מי הם בעלה (אם זה מי שאני חושבת, הוא חתיך בטירוף), ואם הילד ש"חבר" שלה בפרופיל הוא הבן שלה (לפי שם המשפחה הוא כן, אבל יש המון עם שם המשפחה הזה בחברים שלה). התמונות שלה לא חשופות בכרטיס, למעט תמונת הפרופיל החמודה, ואין שום מידע עליה מלבד שמות החברים שלה. עברתי אחד אחד, אני לא מכירה אף אחד מהם (אין לה הרבה שם), אבל כן ראיתי ציוני דרך של חופשה שהייתה בה (יחי הנעץ המפורסם של הפייסבוק ושל גוגל מפות). לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי אם זה מכאיב לי כל כך. זה השיעמום? זה המזוכיזם? זו הפגיעה שהרגשתי מהשח"ע שלי, שעם כמה שהוא מקסים וטוב אליי יש לו יציאות ממש מעליבות לפעמים? זו העובדה שאחותי לא טורחת לענות לטלפון כשהיא שקועה בטלוויזיה, והיא שקועה בה 24 שעות בערך? ואולי זה בגלל שיש לי מחר יום ריק, ללא תוכן, ולא הצלחתי לאזור אומץ לדבר עם החברה שמחפשת אותי. אולי זה בגלל שהשותפה הייתה פה כל היום וארזה וארזה וארזה ופתאום הגיעו אליי זיכרונות מהתקופה שהיא רק באה לכאן ופרקה את כל הארגזים, והנה שוב הדירה תהיה ריקה, ועם כמה שלא סבלתי אותה בזמן האחרון אני יודעת שאני אתגעגע... וכבר חשבתי אולי להתפשר ולהכניס לכאן שותף גבר, אבל אני לא רוצה. והכסף הולך ואוזל. אפילו השח"ע לא יודע כמה המצב הכספי שלי גרוע, ושאני במינוס. ואולי לעבור להוסטל? אולי זה יהיה פתרון טוב עבורי גם מבחינה נפשית וגם מבחינה כלכלית, שאוכל להשכיר כאן את כל הדירה? השח"ע לא בעד. והאמת שגם אני לא כל כך.
ואז אני חופרת בפייסבוק של המרצה שלי לשעבר ורואה איך גם לה יש בית מושלם וילדים מושלמים והיא דוקטור... ואז... רגע, רגע, מה אני עושה כשאני שומעת על אחרים שכותבים דברים כאלה? איך אני מנסה לעודד אותם? הרי אני מנסה לנער אותם שיפסיקו להכאיב לעצמם, שיפסיקו לעשות דברים שמזיקים לעצמם, אני מנסה לומר (ורוב הזמן גם מאמינה) שאי אפשר להשוות את הפנימיות שלנו לחיצוניות של מישהו אחר, ובכלל, מי יודע מה באמת מרגיש בן אדם אחר, גם אם יש לו עטיפה מוזהבת ומנצנצת.
והנה אני נסחפת בגל המדכא הזה בעצמי. הגוף שלי משתולל - יש לי כתמים שחורים בעיניים וזה מפחיד. בבדיקה, הרופאה אמרה שזה כנראה מהסוכר, כי לא מצאה הסבר אחר. פשוט חושך בעיניים, בכל פעם שאני ממצמצת הכול מטושטש ושחור, וזה מפחיד. הפה שלי יבש. אין לי רצון לכלום. יש לי התקפים של מחלות שבהן הגוף תוקף את עצמו (מחלות אוטואימוניות). אין עם מי לדבר. נמאס לי להשתתף במשחק הזה שנקרא "חיים". ועוד מעט החגים מתקרבים וזה סיוט בשבילי לא רק בגלל שאין לי משפחה, אלא בגלל שאימא שלי נפטרה ממש קצת לפני ערב ראש השנה, והתאריכים המחורבנים האלה...
ואז כל נושא האבחנה, שבגללו אני כועסת מאוד על איילה, והזיכרון שאסור לכעוס עליה כי אני זקוקה לה ואם אני אכעס גם היא תכעס, ואם היא תכעס היא תעזוב. וזה נורא. לעזוב זה למות.
והשותפה שלי קשרה יפה מאוד את הזבל, אז למה גם לא טרחה להוריד אותו כשהלכה??? פוסטמה. עוד עשרה ימים היא כבר לא פה ב"ה.
ועכשיו השח"ע כועס עליי על משהו, הוא מתבטא נורא לא יפה כלפיי למרות שהוא עוזר לי כמו אח, ואת הדיסוננס הזה קשה לי ליישב. אף אחד לא מבין.
ואני רוצה לבלמס ואין על מה, אני משתגעת. לא יצאתי מהבית כבר הרבה זמן, מיום חמישי, לדעתי. אני מתנוונת פה ואפילו לראות אם יש לי דואר לא ירדתי. ומחר יש לי יום בלי כלום. מה יהיה אתי?? אין לי עם מי לדבר. כלומר יש, אבל אני פוחדת. העיקר אמרתי היום לעו"סית שאני כבר פחות רוצה למות, ושאני חושבת שהעלייה במינון של אחת התרופות עושה לי טוב. והנה עכשיו אני שוב רוצה להישאב לעולם של ביה"ח, אשפוזים, פציעה, מחשבות קשות. אני כל הזמן מתנדנדת בין העולמות של השפיות והטירוף, כל קשת הרגשות, הכול מכביד עליי ומצליף בי.
ואין לי כסף ואין לי שותפה, ואני מענה את עצמי וכנראה גם את מי שבא אתי במגע, וטוב שאין הרבה כאלה. והחג הזה, קיבינימט. ואח שלי, שבגילו המופלג רץ לפוליטיקה והיא מעניינת אותו הרבה יותר מאשר אחותו הקטנה (למען האמת הוא לא כל כך בקשר גם עם הגדולה), כל הזמן מצטלם עם המפלגה ועם המשפחה השנייה שלו, שבה מעריצים את העפר שלרגליו (אלוהים יודע למה) והקור הזה נושב ממנו... למה אני בכלל מחפשת שם משהו? בקרחון הזה? למה אני בכוח מנסה להתקשר לאחותי, שאני יודעת שאוהבת אותי, אבל דלה מאוד בנושאי השיחה וגם בשטחיות... למה אני מנסה לדבוק בשורשים האחרונים שנותרו לי, למרות שטוב להם בשלהם ואין לי מקום בחיים שלהם? נראה שמשפחה זה משהו שאי אפשר להשתחרר ממנו, גם אם יש מעט ורע.
ואני באבל על אבא, על אימא, על הקשרים שיכלו להיות לי ואינם, על בת הזוג שלא אהיה והאימא שלא אהיה ועל כך שלא אחיה עוד זמן רב (בטח לא אם אמשיך להזיק לעצמי ככה). ואני באבל על החתולה המסכנה שלי שאני לא מתייחסת אליה מספיק. ואני באבל על החיים שיכלו להיות, במקום להודות על מה שיש לי. נראה לי שזה הדבר הבא שאני אעשה.
