רעעעעע לייייייי
טריגר רציני ביותר
הלכתי לישון בערב וקמתי לפני כשעה מסויטת כולי. אימא שלי הייתה כל כך חיה. כל כך חיה. נסענו לאיזה מקום, בית חולים, לבקר איזו ילדה שאפילו לא הכרתי. אבא שלי (אבא שלי?) הוריד אותנו שם והיא נכנסה לשירותים ו... לא יצאה. ואני קוראת לה וקוראת לה וקוראת לה עד שהבנתי שזהו. נגמר. היא לא תחזור. אבל היא הייתה כל כך חיה!! זה לא ייתכן, איזה אבסורד... במציאות זה כמובן לא קרה ככה, במציאות, לפני עשר שנים (יא ראבי) היא גססה זמן רב ונפטרה במשמרת שלי, ממש כשבאתי לשם, על הבוקר. זו בכלל לא הייתה אמורה להיות המשמרת שלי, זו לא הייתה המשמרת הקבועה, פשוט קבעתי עם הפסיכולוג של ההוספיס, והוא יכל להיפגש רק בבוקר, אז הודעתי בעבודה שאגיע בצהריים (או שלא אבוא בכלל באותו יום, לא זוכרת), ואז כשנכנסתי לחדר שלה, עוד לפני הפסיכולוג, זה קרה. הקטע הוא שקבעתי אתו כדי להתייעץ אתו מה לעשות כשיודיעו לי שאימא נפטרה, אם להיכנס להיפרד או לא, אם זה עלול להזיק לי. והנה. אלוהים צחק עליי וגם עליה באותו היום. והקטע הוא שלא הבנתי מה ראיתי, המשכתי לדבר וחיבקתי וליטפתי ופתאום ראיתי... איך לא שמתי לב... ממש כמה דקות והכול נגמר. הכול. אני חוסכת מכם את הפרטים הציוריים הקשים, אבל זה היה נורא, וקשה היה להבחין. וצחוק הגורל שבסוף אני זו שהייתה צריכה להודיע לכולם. מזל שהפסיכולוג היה שם ועזר לי לעשות את השיחות האלה, אבל את רובן אני עשיתי. איזו זוועה. ואחר כך נכנסתי שוב, אחרי שכל הצוות שם רץ לטפל בה וכבר לא היה במי לטפל. התחננתי שיהפכו אותה, אולי היא תחזור לנשום, אבל הם רק הסתכלו עליי בצער. דרשתי שיבוא רופא ויקבע את המוות, הן רק אחיות ולא האמנתי להן. הן התווכחו קצת, אבל בסוף הזעיקו רופא מהמיון והוא היה אנטיפת גועלי ואמר לי "נו מה את רוצה, מה חשבת, היא נפטרה, משתתף בצערך". שילך לעזאזל עם הרגישות שלו או החוסר בה. איזו זוועה. ונכנסתי שוב להיפרד אחרי שניקו אותה וסידרו אותה, ואז הבטחתי לה, בין השאר, שלא אפגע בעצמי ושלא אעשה שום דבר קיצוני, ואני מתקשה יותר ויותר לעמוד בהבטחה הזאת. וכמעט שאין לילה שהיא לא חוזרת לי בחלום, בסיוט יותר נכון, מתחננת שאציל אותה ואני לא מצליחה, או שאני מתחננת שתישאר אתי והיא לא מצליחה ובכל מקרה תחושת הנטישה הזאת כל כך קשה ואיומה, אולי בגלל שגם במציאות של לפני הסרטן היא נטשה אותי רגשית מילדותי, כולל דברים קשים מאוד שהעבירה אותי, וכל כך קשה לי עם זה, עם המכלול הזה, עם הדואליות הזאת ברגשות שלי כלפיה. והגעגוע בלתי נתפס, וגם ההכרה שאילו הייתה היום בחיים, כנראה אני לא הייתי. סבלתי המון מהיחסים אתה וממש על סף מחלתה ניסיתי לחפש לעצמי פתרון מגורים ולא הצלחתי. מהמשכורת שהייתה לי אז לא יכולתי למצוא אפילו דירת חדר בעיר מעפנה, והיא סירבה בפרינציפ לעזור לי. כל כך הרבה שנים רציתי למות, וכשחלתה היה לי ברור שאני אלך בעקבותיה ואתאבד כשהיא תמות. איכשהו זה לא קרה ואני כאן, עשר שנים אחרי, ואני מרגישה אשמה על האוויר שאני נושמת, ומאוד לא ראויה להיות כאן ואיך אני מעזה לדבר סרה במתים שלי. אבל זאת האמת, וכנראה נגזר עליי לסבול מסיוטים כדי לכפר עד סוף ימי חיי. אני פוחדת שבאמת אשתגע יום אחד
