טוב ורע בהגותו של הרמב"ם- 1
1. אמת ושקר, טוב ורע
"כי בשכל יבדיל (האדם) בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו. אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב, והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר, וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא - אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה - טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים." (מו"נ א:ב)
מילותיו הנצחיות הללו של הרמב"ם מוכרות לכל מי שמצוי ואפילו מעט בהגותו. אבל עולה מהן שאלה גדולה. כיצד האדם, שנברא כיצור בעל שכל, בעל תבונה, בעל חוכמה, הגיע אל הטוב והרע המדומים, כאשר באמצעות שכלו מן ההכרח שיגיע אל האמת והשקר בלבד? אומר הרמב"ם: "כאשר היה (אדם הראשון) במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע בריאתו ומושכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח:6), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות". ואם הטוב והרע הם במפורסמות, משמע שלא היה לו גם כוח להכיר את הטוב והרע. אם כך, כיצד נאמר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וכו' (בראשית ג:6)? כיצד יתכן שהאשה ראתה שהעץ הוא טוב ונחמד אם בכח שכלה יכלה להבדיל רק בין האמת והשקר?
יתרה מזאת. אם לפני שחטא לא הכיר האדם את המושגים "טוב ורע", כיצד ניתן לו הציווי "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב:17)? הן במושגיו של האדם באותה עת, שלא כללו את מושגי הטוב והרע, לא היה לציווי הזה מובן.
מתוך זה משתמעת עוד שאלה נוספת. אל איזה כח מכוחות הנפש של האדם כוון הציווי האלוהי? עקרונית, אומר הרמב"ם, "כי לא יהיה הציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל". משמע, שהציווי האלוהי מכוון תמיד לשכל האנושי, אבל כאמור השכל אינו מכיר את המושגים טוב ורע.
ב'שמונה פרקים', לאחר שסקר את כוחות הנפש, דן הרמב"ם בשאלה - על איזה כוח מכוחות הנפש ניתן בכלל לצוות.
דע שהעברות והמצוות התוריות אמנם ימצאו בשני חלקים מחלקי הנפש, והם: החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד. ובשני אלו החלקים יהיו כל העברות והמצוות. אמנם החלק הזן והחלק המדמה, אין מצוה בו ולא עברה, שאין לדעת ולבחירה באחד משניהם מעשה כלל, ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם, או למעטם מפעולה אחת. ...
אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה ועברה: לפי אמונת דעת בטלה, או אמונת דעת אמתית. אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עברה סתם, ולזה אמרתי למעלה, שבשני החלקים ההם ימצאו העברות והמצוות.
אם כן, לפי דברים אלה ניתן לתלות את חטא גן העדן, עקרונית, בכח המרגיש ובכח המתעורר, ואולי גם בכח השכלי, שיש בו מבוכה. המבחן המאפשר לייחס עבירה לכוחות אלה, ומונע את ייחוסה לכוחות האחרים, הוא, אם יש באותם כוחות "דעת ובחירה", כלומר אם יש בכוח האדם לשלוט בהם מדעתו ומרצונו. לפי הרמב"ם, האדם יכול לשלוט בכח המרגיש, בכח המתעורר ובכח השכלי, ואילו בכח הזן ובכח המדמה אין לו שליטה. לפיכך שני הכוחות האחרונים אי אפשר לצוות עליהם ואי אפשר לתלות בהם שום אשמה.
אבל לשונו של הרמב"ם במו"נ א:ב היא: "וכאשר חטא, ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים...". מלשון זו משתמע שהחטא נעוץ בשני כוחות, בכוח המרגיש (חושיו הגופניים), ובכח המדמה (תאוותיו הדמיוניות). הכח המרגיש ניחא, אבל הכח המדמה הרי אינו בר עבירה כלל, שהרי "אין לדעת ולבחירה (בו) מעשה כלל". תמוה.
אבל גם בכח המרגיש לא ניתן לתלות את האשם. אי אפשר לומר שהכח המרגיש חטא ונטה אחרי תענוגות החושים, שהרי תענוגות החושים הם הם הכוח המרגיש. את החטא יש לתלות במי שנוטה אחרי תענוגות החושים, ולא בחושים עצמם.
מה נשאר? נשאר הכח השכלי. ואמנם, בהמשך הדברים אומר הרמב"ם בפירוש "ולפיכך המרה את הציווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו", כלומר הצווי מלכתחילה כוון אל הכח השכלי, ולכן אם הופר האיסור ונעשתה עבירה, לא ניתן לתלות את האשם אלא במי שנצטווה, היינו – בכח השכלי.
אבל, אומר הרמב"ם, בכח השכלי יש מבוכה, שהרי אין בו מעשה. הכח השכלי יכול לכל היותר לטעות בחשיבתו, אך אינו יכול לשלוח את ידו אל העץ ולאכול ממנו. יתר על כן, ראינו שבסיפור גן העדן לא ייתכן ליחס לכח השכלי אפילו טעות בחשיבה, שהרי האדם היה בגן עדן בשלמות מצביו ותמימותן, ולא היה לו כח כלל שמתעסק במפורסמות ולא השיגן כלל, אם כן כיצד יכול היה לטעות? גם זה תמוה.
1. אמת ושקר, טוב ורע
"כי בשכל יבדיל (האדם) בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו. אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב, והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר, וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא - אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה - טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים." (מו"נ א:ב)
מילותיו הנצחיות הללו של הרמב"ם מוכרות לכל מי שמצוי ואפילו מעט בהגותו. אבל עולה מהן שאלה גדולה. כיצד האדם, שנברא כיצור בעל שכל, בעל תבונה, בעל חוכמה, הגיע אל הטוב והרע המדומים, כאשר באמצעות שכלו מן ההכרח שיגיע אל האמת והשקר בלבד? אומר הרמב"ם: "כאשר היה (אדם הראשון) במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע בריאתו ומושכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח:6), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות". ואם הטוב והרע הם במפורסמות, משמע שלא היה לו גם כוח להכיר את הטוב והרע. אם כך, כיצד נאמר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וכו' (בראשית ג:6)? כיצד יתכן שהאשה ראתה שהעץ הוא טוב ונחמד אם בכח שכלה יכלה להבדיל רק בין האמת והשקר?
יתרה מזאת. אם לפני שחטא לא הכיר האדם את המושגים "טוב ורע", כיצד ניתן לו הציווי "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב:17)? הן במושגיו של האדם באותה עת, שלא כללו את מושגי הטוב והרע, לא היה לציווי הזה מובן.
מתוך זה משתמעת עוד שאלה נוספת. אל איזה כח מכוחות הנפש של האדם כוון הציווי האלוהי? עקרונית, אומר הרמב"ם, "כי לא יהיה הציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל". משמע, שהציווי האלוהי מכוון תמיד לשכל האנושי, אבל כאמור השכל אינו מכיר את המושגים טוב ורע.
ב'שמונה פרקים', לאחר שסקר את כוחות הנפש, דן הרמב"ם בשאלה - על איזה כוח מכוחות הנפש ניתן בכלל לצוות.
דע שהעברות והמצוות התוריות אמנם ימצאו בשני חלקים מחלקי הנפש, והם: החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד. ובשני אלו החלקים יהיו כל העברות והמצוות. אמנם החלק הזן והחלק המדמה, אין מצוה בו ולא עברה, שאין לדעת ולבחירה באחד משניהם מעשה כלל, ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם, או למעטם מפעולה אחת. ...
אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה ועברה: לפי אמונת דעת בטלה, או אמונת דעת אמתית. אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עברה סתם, ולזה אמרתי למעלה, שבשני החלקים ההם ימצאו העברות והמצוות.
אם כן, לפי דברים אלה ניתן לתלות את חטא גן העדן, עקרונית, בכח המרגיש ובכח המתעורר, ואולי גם בכח השכלי, שיש בו מבוכה. המבחן המאפשר לייחס עבירה לכוחות אלה, ומונע את ייחוסה לכוחות האחרים, הוא, אם יש באותם כוחות "דעת ובחירה", כלומר אם יש בכוח האדם לשלוט בהם מדעתו ומרצונו. לפי הרמב"ם, האדם יכול לשלוט בכח המרגיש, בכח המתעורר ובכח השכלי, ואילו בכח הזן ובכח המדמה אין לו שליטה. לפיכך שני הכוחות האחרונים אי אפשר לצוות עליהם ואי אפשר לתלות בהם שום אשמה.
אבל לשונו של הרמב"ם במו"נ א:ב היא: "וכאשר חטא, ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים...". מלשון זו משתמע שהחטא נעוץ בשני כוחות, בכוח המרגיש (חושיו הגופניים), ובכח המדמה (תאוותיו הדמיוניות). הכח המרגיש ניחא, אבל הכח המדמה הרי אינו בר עבירה כלל, שהרי "אין לדעת ולבחירה (בו) מעשה כלל". תמוה.
אבל גם בכח המרגיש לא ניתן לתלות את האשם. אי אפשר לומר שהכח המרגיש חטא ונטה אחרי תענוגות החושים, שהרי תענוגות החושים הם הם הכוח המרגיש. את החטא יש לתלות במי שנוטה אחרי תענוגות החושים, ולא בחושים עצמם.
מה נשאר? נשאר הכח השכלי. ואמנם, בהמשך הדברים אומר הרמב"ם בפירוש "ולפיכך המרה את הציווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו", כלומר הצווי מלכתחילה כוון אל הכח השכלי, ולכן אם הופר האיסור ונעשתה עבירה, לא ניתן לתלות את האשם אלא במי שנצטווה, היינו – בכח השכלי.
אבל, אומר הרמב"ם, בכח השכלי יש מבוכה, שהרי אין בו מעשה. הכח השכלי יכול לכל היותר לטעות בחשיבתו, אך אינו יכול לשלוח את ידו אל העץ ולאכול ממנו. יתר על כן, ראינו שבסיפור גן העדן לא ייתכן ליחס לכח השכלי אפילו טעות בחשיבה, שהרי האדם היה בגן עדן בשלמות מצביו ותמימותן, ולא היה לו כח כלל שמתעסק במפורסמות ולא השיגן כלל, אם כן כיצד יכול היה לטעות? גם זה תמוה.