בקשר ליחסים רדודים..
לא קראתי את מה שיאיר ניצני כתב, אבל גם אני הרהרתי הרבה בזמן האחרון על כל העניין הזה, של יחסים בין בני אדם (אפילו כתבתי על זה שיר
)... לפני כמה חודשים התחלתי לקרוא ספר שעוסק בשאלה מדוע חברות מסוימות בכדור הארץ התפתחו והגיעו להיכן שהן נמצאות כיום בזמן שבמקומות אחרים תרבויות שלמות נשארו הרחק מאחור. ואחת הדברים שהסופר אמר (אם מישהו מעוניין אני יכולה למצוא פרטים מדויקים יותר על הספר), שאנחנו, בחברה המערבית המודרנית, אומנם הרווחנו חיים ארוכים יותר ונוחים יותר, אבל לעומת התרבויות הבלתי מפותחות אחנו הרבה יותר בודדים, ואנחנו לא יכולים לדעת שהקרובים לנו באמת יעזרו לנו כשנזדקק להם. פסיכולוגים טוענים שככל שאחנו צריכים להתאמץ יותר כדי להשיג משהו- כך הערך שלו גבוה יותר בעינינו. לדוגמא, אדם שיכול להוריד שירים מהאינטרנט ולשמוע ככה חופשי, המוזיקה תהיה פחותת ערך בשבילו לעומת מי שחוסך כסף כדי לקנות את הדיסק. זה אולי מה שגורם ליחסים היום להיות יותר "זולים". אם למישהו אין בעיה להשיג אותי במסנג'ר, הקשר שלנו יהיו יותר שטחי מאשר אם הוא יצטרך להתקשר אלי בשביל לדבר איתי. ומי שצריך ללכת לבית של חבר שלו בשביל לדבר, תהיה ביניהם יותר קרבה מאשר מי שמדבר עם חברים שלו בטלפון במקום ללכת מאתיים מטר עד אליו (בהרבה מקרים זה קורה). וזו אולי גם אחת הסיבות שבגללן מעולם לא רציתי פלאפון וגם עכשיו אני ממעיטה להשתמש בו (אמא שלי רצתה שיהיה לי פלאפון בגלל שאחרי הניתוח רמות החרדה שלה עלו בהרבה). וכן, יש לי גם מסנג'ר. בהתחלה הוא נראה לי מיותר, אבל אני זוכרת שבשלב מסוים בחופש הגדול פשוט הרגשתי שיש אנשים שאני מכירה שלא אוכל להתחבר איתם לעולם בלי המסנג'ר (בדיעבד, אני חושבת שטעיתי), וגם היום אני מרגישה שהמסנג'ר הוא לפעמים מה שמרחיק ממני את תחושת הבדידות. [עוד השערה קטנה ולא מבוססת שלי, היא שחלק מהסימפטומים של הרגשת הניתוק והשטחיות הכללית, היא הצורך הזה פתאום להתנשק ולהתחבק עם כל אחד ולא רק עם חברים אמיתיים. פתאום אנשים מבית הספר שדיברתי איתם אולי עשר דקות בכל החיים באים לנשק אותי על הלחי ולהתחבק. שנה שעברה יצאתי נגד התופעה הזו ופשוט אמרתי לאנשים שלא ינשקו אותי ולא יחבקו אותי, כי אני מעדיפה חוסר קרבה מאשר קרבה מזויפת.] אני חושבת על ההורים שלנו, הדור שהיה לפנינו, וכן, נראה לי שאז הכל היה אחרת. כשהייתי קטנה קינאתי בילדים שגרים בשכונות קטנות שבהן בכל צהריים הילדים יוצאים החוצה לשכונה וכולם משחקים ביחד, כמו שההורים שלי סיפרו לי שהיה אצלם. יש כאלה שאומרים שפעם היה יותר טוב, ויש כאלה שאומרים שזה לא נכון, כי כל דור אומר שפעם היה יותר טוב. אני דווקא חושבת שהאמירה "פעם היה יותר טוב" נכונה באופן מסוים, אם מדברים על קידמה. למשל, אפשר לומר שפעם לא היה אפשר לרפא חולי סרטן, אבל היום יש הרבה יותר חולי סרטן. גלשתי אולי קצת מהנושא, אבל מה שניסיתי להגיד הוא, שבדור הבא המצב יהיה עוד יותר גרוע. היום הצגות דוגמאת הפסטיגל משתמשות בכוכבים שטחיים שאין בהם יותר מאשר פנים יפות, אבל עדיין נשארו ילדים ובני נוער שכן מאזינים למוזיקה ולא מאמינים בכל הסלבריטיזציה הזו. עדיין כן אפשר למצוא לפעמים את הפינה החמה, ולא רק קור וניתוק. אבל מי יודע מה יהיה בעוד 20 שנה? אני מתארת לעצמי שזה פשוט ילך ויחמיר... נאמ..זהו... סליחה על החפיררררהההההD: