טופס בקשת כניסה

[ליטל ו]

מֵיצַג

 

[אורי 0]

אז על זה התווכחנו???

זה ילמד אותי לא להביע דעה על דברים שלא ראיתי/חויתי! (כורע על הברכים ומצליף על גבי החשוף)

 

[ליטל ו]

אבל היא, אישית, היא דוגמא.

אבל אם ממילא אנחנו מסכימים...

 

[אורי 0]

לא מסכים

מצרים שלא מוכנים לדבר איתך, רק כי את ישראלית ב-א-מת לא מוכנים לדבר איתך. בחיים האמיתיים והפשוטים. ובאמת יש שם לחץ חברתי, והגמוניה פוליטית של הדרה של ישראל כעיקרון, ואטימות לדעות אחרות. פה זה נעשה כצעד מחאה, שמנסה להעביר לך את התחושה של להיות מודר, במסגרת של חיקוי ופארודיה. גם אם לא תיכנסי למתחם במהלך הפסטיבל, את לא תמשיכי להיות מודרת בהמשך.

 

[ליטל ו]

אבל היא כבר יודעת את זה,

אין צורך "לחנוך אותה" או להתנקם בה.

 

[ליאתו]

אבל זה כן דומה

במובן הזה שזו התנסות מוגבלת בזמן, ובחיים האמיתיים והפשוטים אני אחיה בתל אביב. אמנם זו התנסות של שנה ולא של יום אחד, אבל עדיין זה לא "החיים האמיתיים" שלי.

 

[אורי 0]

אבל זה "בכאילו"

האנשותים האלה לא באמת מחרימות אותך, הם משחקות, מחקים, ואת יודעת את זה.

 

[ליטל ו]

אני מכירה מישהי שמלמדת פסיכולוגיה

לא משנה הסיפור מסביב, אבל יש תרגיל, סתם תרגיל בקבוצה: הקבוצה מלבד אדם אחד עומדת במעגל ומחזיקה ידים, זה שבחוץ מנסה להכנס, והקבוצה לא מאפשרת. היא כמעט אף פעם לא משתמשת בתרגיל, וגם כשכן היא מפסיקה אותו כמעט מייד. היא אומרת שאחרת אנשים נשברים שם לגמרי, שזת תרגיל מסוכן. מה שאני אומרת - ה"בכאילו" לא משנה את תחושת הדחיה. חוץ מזה - איך בדיוק זה כאילו? זה כמו להגיד שבית קפה שמסרב לשרת הומואים זה "בכאילו". זה שזה בילוי או למידה ולא משהו שצריך בשביל לשרוד, כמו עבודה, לא עושה את זה פחות אמיתי.

 

[אורי 0]

אני דווקא חשבתי על אנתרופולוגיה

חשבתי על המושג שלמדתי, "מצב לימנילי". מצב שבו משעים את הכללים הרגילים בחברה לכמה שעות או כמה ימים של טקס. שבו נוצר מצב מלאכותי של שוויון, או הירארכיה מהופכת, אקסטאזה וכן הלאה. הפסטיבל הוא מצב כזה. כל מה שקורה בו מסומן כ"אחר". אני חושב שזה אחרת מקבוצה שעובדת על עצמה במשך מספר פגישות בהנחיית מנחה סמכותית, שם נוצרת תלות. זה גם שונה מהתנהגות של קבוצת רוב בחברה. אם זה כלפי מיעוט "קבוע" כמו מיעוט מיני או מגדרי ואם זה מיעוט "זמני" כמו ישראלים במצרים.

 

[ליאתו]

אני לא מסכימה איתך בכמה רמות

כמו שאמרתי קודם, זה נותן לאדם חוויה של זרות, ניכור, חוסר שייכות; אולי זה גורם לאלה ש"בפנים" להרגיש יותר טוב עם עצמם, וזה לגיטימי בעיני. זה לגיטימי בעיני שהמצרים שרואים אותי כל יום במשך שמונה חודשים מחרימים אותי כי אני הדבר הישראלי היחיד שהם מכירים והדרך היחידה שלהם להתנגד לנורמליזציה עם ישראל. אני חושבת שזו החמצה, אבל אני מבינה ומכבדת את המקום שממנו זה בא. אבל אתה לא יכול להכחיש שהבן אדם שמגיע למתחם ונדחה ירגיש נאחס עם זה. אני לא הייתי מתווכחת בכניסה; זהו מתחם שבו לא-סטרייטים קבעו את הכללים, ואני לא מוכנה לקבל אותם ולכן מודרת, זה מקובל עלי לגמרי. אני פשוט חושבת שכדי לקרב לבבות (עם זה מה שמעניין מישהו) הדרך היא אחרת. ואני שוב מתנגדת לטענה שלך שהשהות שלי במצרים היא לא מצב לימינלי. זה משהו כל כך שולי, כך כך זמני, הפרה רגעית ומכוונת של כללי המשחק המקובל, שאחריו חוזרים לחיים הרגילים. הרי אני לא אחזור לארץ ואגור בעיר ערבית או בכפר ערבי, נכון? זה לא שעכשיו המקום שבו אני נמצאת במצרים הפך למקום מעורב של מצרים וישראלים, זה רק אני, ואני שם, ובסוף היום (או השנה) אני הולכת הביתה. וכללי המשחק חוזרים למקומם הטבעי. קרנבל. ההדרה היא אותה הדרה במובן של האמירה שהיא משדרת: "הנה, כללי המשחק שונו לרגע, וכשלי יש את הכוח ולך אין, אני מדירה אותך באותו אופן שהחברה ממנה את באה מדירה אותי"; ואת מתעלמת, תוך כדי כך, מהעובדה שבאתי אליך מתוך סולידריות או מכך עמדתי כלפיך שונה מאוד מאותו מיינסטרים שאת רוצה לגנות. בכך אני רואה את ההקבלה בין המקרים.

 

[ליטל ו]

מה לעשות, אני לא מקבלת.

זה שונה, אבל אני לא חושבת שהשוני הזה רלוונטי לבחירה שנעשתה. בסדר, אנחנו לא מסכימים. אבל מגניב שיש לזה מילה

 

[ליטל ו]

זה שאתן (אנחנו) סובלות,

לא אומר שאתן צריכות להעביר את התחושה הזו הלאה לאנשים אחרים, רק בהתבסס על כך שהם שייכים לאותה קבוצה דמוגרפית כמו אלה שגרמו לכן להרגיש כך. אני מאד מפקפקת שהאנשים להם גרמתן להרגיש כך הם אותם אנשים שהחליטו על מדיניות בדיקות הדם וכו'. זה המקום שממנו באות הקריאות "מוות לערבים" - בגלל שאיזשהו ערבי רצח מישהו, אז כביכול מגיע מוות לכולם. על פי ההגיון הזה, לאף אחד לא מגיע לחיות.