nissimhania
New member
טיעון לדטרמניזם ומסקנה מוזרה,
מי אני? שאנסה לענות על השאלה הזו, אווכח שאיני יכול לומר מילה אחת על עצמי מבלי לייחס זאת לדברים שיש לי, כלומר לדברים שברשות אותו אני. איני יכול לומר אפיון אחד מהותי של האני ממש. למשל, אני חכם? לא מוחי מוכשר לאללה, אני יפה? לא, הפנים שלי יפות. אני מוסרי? לא, חונכתי לשם כך ולכן זה לא האני ממש זה רק איך שהאני מתנהג, ובמילא אני לפעמים לא מוסרי- תלוי בנסיבות. מכאן מגיעים לדבר מעניין: אם כל מי שאני מורכב מדברים שיש לאותו אני ומושפע מנסיבות חיצוניות, ואותו אני אינו יכול להתפס במוחנו בצורה שיכלית- הרי שאנו מאמינים בו! ומכיוון שכולנו אנשים "רציונאלים", נחדל לאלתר להאמין בו. ונאמר שאותם הדברים המרכיבים לכאורה את האני, בעצם לא מרכיבים כלום, אלא רק אסופים ביחד. אותו אוסף שיש לי שונה תמיד מהאוסף של זולתי, ומכאן האשלייה שיש אני ממשי. מה נשאר? דטרמיניזם. אין אני הבוחר, אלא רק סיבות לסיבות לסיבות לעובדה שכרגע אני עושה משהו, שמקורם מחוצה לי גם ככה. אילו היתה בחירה היה גורם בוחר, אך מכיוון שאין גורם בוחר כי אי אפשר לתפוס אותו, אין בחירה, אלא השתלשלות של סיבה ומסובב. בחירה ללא גורם בוחר היתה כיש מאין, והרי שאנו רציונאלים איננו מאמינים בבריאה... נוכח כל אלו, ומפאת העובדה (שכולנו מסכימים איתה) שדטרמניזם הוא הבל רוח ותו לא, קיבלנו שזכות הבחירה (שיש לנו בלי ספק) היא תכונה אלוהית, שהרי היא בלתי תלויה, בלתי ניתפסת, ומקורה לא מוגדר. ולא מוגדר הרי שהוא אינסופי. ויש מאין הרי שהוא בריאה. מסקנה: בריאה מתרחשת בכל רגע, וכל אחד מאיתנו הוא הבורא בעצמו. האם מכאן הגיעו לאמונה שנבראנו בצלמו של האלוהים? כן, שהרי זוהי התכונה (בחירה=בריאה) המשותפת לנו ולו.
מי אני? שאנסה לענות על השאלה הזו, אווכח שאיני יכול לומר מילה אחת על עצמי מבלי לייחס זאת לדברים שיש לי, כלומר לדברים שברשות אותו אני. איני יכול לומר אפיון אחד מהותי של האני ממש. למשל, אני חכם? לא מוחי מוכשר לאללה, אני יפה? לא, הפנים שלי יפות. אני מוסרי? לא, חונכתי לשם כך ולכן זה לא האני ממש זה רק איך שהאני מתנהג, ובמילא אני לפעמים לא מוסרי- תלוי בנסיבות. מכאן מגיעים לדבר מעניין: אם כל מי שאני מורכב מדברים שיש לאותו אני ומושפע מנסיבות חיצוניות, ואותו אני אינו יכול להתפס במוחנו בצורה שיכלית- הרי שאנו מאמינים בו! ומכיוון שכולנו אנשים "רציונאלים", נחדל לאלתר להאמין בו. ונאמר שאותם הדברים המרכיבים לכאורה את האני, בעצם לא מרכיבים כלום, אלא רק אסופים ביחד. אותו אוסף שיש לי שונה תמיד מהאוסף של זולתי, ומכאן האשלייה שיש אני ממשי. מה נשאר? דטרמיניזם. אין אני הבוחר, אלא רק סיבות לסיבות לסיבות לעובדה שכרגע אני עושה משהו, שמקורם מחוצה לי גם ככה. אילו היתה בחירה היה גורם בוחר, אך מכיוון שאין גורם בוחר כי אי אפשר לתפוס אותו, אין בחירה, אלא השתלשלות של סיבה ומסובב. בחירה ללא גורם בוחר היתה כיש מאין, והרי שאנו רציונאלים איננו מאמינים בבריאה... נוכח כל אלו, ומפאת העובדה (שכולנו מסכימים איתה) שדטרמניזם הוא הבל רוח ותו לא, קיבלנו שזכות הבחירה (שיש לנו בלי ספק) היא תכונה אלוהית, שהרי היא בלתי תלויה, בלתי ניתפסת, ומקורה לא מוגדר. ולא מוגדר הרי שהוא אינסופי. ויש מאין הרי שהוא בריאה. מסקנה: בריאה מתרחשת בכל רגע, וכל אחד מאיתנו הוא הבורא בעצמו. האם מכאן הגיעו לאמונה שנבראנו בצלמו של האלוהים? כן, שהרי זוהי התכונה (בחירה=בריאה) המשותפת לנו ולו.