אבל החיים פסיכיים עם שלושה ילדים בכל מקרה
יש לי שלושה ילדים. לגדול יש חוג פעמיים בשבוע, עוד חוג פעם בשבוע, פסיכולוגית וקבוצה חברתית. היה גם קלינאית תקשורת מתישהו השנה.
לשני יש חוג פעם בשבוע וחוג אחר פעם בשבוע ומתישהו גם היה ספורט טיפולי וקלינאית.
אגב שני אלה הם לא ילדים עם צרכים מיוחדים אלא סתם ילדים. אם הילד שלך לא מבטא את האות ש' אז הוא צריך קלינאית תקשורת. ככה נראים החיים.
בנוסף לזה יש לי מיוחדת אחת עם פיזיו' (גם בקהילה וגם פרטי), קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק. והיא גם הולכת לחוג כי מגיע לה. בהשוואה אחד לשני הם עסוקים אותו מספר פעמים בשבוע בין אם זה חוג ספורט מקצועי, חוג ספורט טיפולי או פיזיותרפיה.
מה שכן, השנה התעקשתי שהגדולים יכולים לבחור חוגים במתנ"ס הקרוב אלינו בלבד. הם רצו חוגים רחוקים יותר ולא הסכמתי. היה לי ברור שמבחינה לוגיסטית אני לא יכולה להתחיל להיטרטר עשרים דקות נסיעה לכל כיוון בשביל חוג. או קרוב או בכלל לא. למיוחדת שלי אני התעקשתי בטירוף מול קופת החולים שהטיפולים יהיו או במכון בהסדר שקרוב אלי גאוגרפית או פרטי עם החזרים והעדפתי לספוג את העלות של הפרטי (כי ההחזר מכסה בערך 75%) על פני לטרטר אותה + להזניח את הבנים. יש מבחינתי הבדל עצום בין לצאת עם הילדה לשעה שזה כולל כמה דקות הליכה למכון, טיפול וחזרה ולהשאיר את הגדולים בבית לבד לבין לצאת לשעתיים + נהיגה בעיר שהיה מחייב למצוא להם סידור כי הם לא יכולים להישאר לבד כל כך הרבה זמן.