יש הרבה חוויות, אבל אני עדיין מתאוששת
מהשיבה הביתה
James Joyce Center נמצא ב-35 North Great Georges Street. יש גם מוזיאון ג'יימס ג'ויס בדאן לירי, אם אני זוכרת נכון, אבל לא הגעתי לשם, כי לא רציתי שהטיול יהפוך לאובססיית ג'יימס ג'ויס (מה שדרש הרבה שליטה עצמית, כי ג'ויס הוא אחד הסופרים האהובים עלי). במסגרת החלק הספרותי של הטיול הייתי גם בתערוכה ממש מצוינת בספריה הלאומית שהוקדשה לוויליאם באטלר ייטס. אולי התערוכה הכי מקיפה ומעניינת שהייתי בה, ולא רק באירלנד. עוד חוויות על קצה המזלג.. בימים הראשונים בדבלין הייתי בכמה הצגות של פסטיבל הפרינג'. הכי אהבתי את Stolik - The Table, מופע מפולין של 4 אנשים שמנגנים על שולחן (השולחן מכיל מיקרופונים וכל מיני תוספות מה שעושה אותו לכלי מוסיקלי מגוון מאוד). שלוש ההצגות האחרות היו פחות מוצלחות ממה שציפיתי, אחת מהן נראתה כמו תרגיל מזעזע של בית ספר למשחק, שרק העובדה שהייתי תקועה באמצע השורה מנעה ממני לקום באמצע ולעזוב (מה שאנשים אחרים, בני מזל, עשו). נישקתי את בלארני סטון (ולו רק כדי שהטיפוס במדרגות הבלתי אפשריות האלה לא יהיה לחינם). אבל ברצינות, לא הבנתי את ההתלהבות. חשבתי תהיה שם איזו אבן מיוחדת, אבל זה סתם חלק מהביצורים, לא משהו מרגש בכלל. ובכל זאת, קניתי חולצה חמודה שמצהירה שנישקתי את האבן.. קטע תיירותי להחריד, אבל מצחיק מאוד. בסוף, אחרי ימים ולילות של לבטים והתחבטויות שבסופם החלטתי לא לשכור אוטו, יום אחד באוטובוסים לניו גריינג' ובחזרה בגשם (באוטובוסים זה קצת לא מדויק, כי פספסתי את האוטובוס מניו גריינג' אז החלטתי להתחיל ללכת ברגל לכיוון דונור, העיירה הקרובה, ואז התחיל מבול, אז תפסתי טרמפ עד לדרוהדה ומשם חזרה לדבלין) שבזבז לי את כל היום הוביל אותי להחלטה שאוטו זה עדיף. אז למחרת שכרתי פג'ו 207 יפיפיה (עד לפני חצי שנה היתה לי פג'ו 106 יפיפיה, עד שפורד אכזרית עשתה ממנה טוטאל לוס, ככה שלנסוע שוב בפג'ו היה בשבילי משמח מאוד, אם כי אני מניחה שזר לא יבין זאת
), ואחרי כשעה, כשהפסקתי להתקע במדרכות מצד שמאל (וכנראה כיסחתי גם קצת מראות, אבל לא מדברים על זה
) זה ממש שיפר לי את חווית הטיול. אחרי שגם התרגלתי לשיטת השילוט המופלאה של האירים (24 שלטים בצומת, שדווקא אלו שאני צריכה מוסתרים על עשרים השלטים האחרים שמפנים לכל מיני כיוונים) היה די קל לנווט, וגם כשעשיתי פה ושם טעויות קטנות, זה רק הביא אותי למקומות עם נוף יותר יפה. בכלל, מרגע שעזבתי את דבלין היה נדמה לי כאילו כל מקום שהגעתי אליו היה יותר יפה מהקודם (חוץ מקורק.. קורק היה לא כיף, אבל זה בגלל שהגעתי מאוחר בלילה, אחרי הרבה שעות של נהיגה, וההוסטל היה הדבר הכי דוחה שראיתי מימיי, עד שאפילו ויתרתי על מקלחת, הלכתי לישון, קמתי בבוקר וברחתי משם כל עוד נפשי בי, בלי להביט לאחור - Kinlay House Cork - שומר נפשו ירחק! גם מלוכלך להחליא :-{, גם אטיטיוד מגעיל של הצוות, וגם תקוע ליד כנסיה שנותנת לכל אחד לצלצל בפעמונים תמורת סכום סמלי, מה שאומר שכל היום, וגם חלק מהלילה, פעמוני הכנסיה מצלצלים, ליצירת חווית שינה מיוחדת
). בגולווי נהניתי הכי הרבה, כי האכסניה היתה מצוינת ופגשתי הרבה אנשים שנהניתי בחברתם. משם נסעתי לאיי אראן, לאינישמור, האי הגדול מבין השלושה (החלטתי לשכור אופניים, ולא להצטרף לסיורי האוטובוס שנראו כמו סיורי זקנים.. בדיעבד, אולי היה כדאי לי להכיר בזה שאני לא בכושר מספיק, ואני גם כנראה ההוכחה שכן אפשר לשכוח לרכוב על אופניים
יצא שמאוד רציתי להגיע לשם, ובסוף בקושי ראיתי משהו מהאי, כי רק נאבקתי בלדווש בעליות). כל חוויה כזו היתה יכולה להגמר באכזבה גדולה, אבל אני פשוט צחקתי דרך כל הצרות שהתרגשו עלי בדרך, ככה שגם אם משהו נראה מבאס על פניו, בסופו של דבר הוא נשאר כעוד חוויה (לעתים ביזארית, אבל תמיד מהנה). אני חושבת שהמקום שהכי אהבתי היה גלנדלוך (גלנדלוק? איך מבטאים?). הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אעשה שם מסלול הליכה ארוך יותר ממה שהספקתי הפעם. דווקא בחוף המערבי לקחתי שני טרמפיסטים שסיפרו שהיו בגלנדלוך כחלק משלושה ימים של הליכה בוויקלו ווי. זה היה אחד הדברים שחשבתי לעשות, אבל מזג האוויר היה גשום, וחששתי לטייל לבד באזור לא מוכר, בתנאי מזג אוויר לא כל כך טובים, אז שיניתי קצת תוכניות, ועשיתי טיול סולידי יותר. אותם טרמפיסטים באמת סיפרו שהיה לא קל עם הגשם כל הזמן, אז כנראה שההחלטה שלי היתה נבונה.
"Bodhran".