טריגר

[אלומת האור]

תראי, כבר עשיתי את זה לפני כמה שנים

היו מוכנים להפחית את התשלום, אך אין לי גם 50 שקל לשלם, אז זה ירד מהפרק. אם כבר, אני זכאית לטיפול בלוטם באיכילוב, אבל עשיתי קצת חשיבה עם העו"סית שלי והחלטנו להניח לזה בינתיים ולהתמקד באשפוז יום או לפחות במשהו שיחזיק אותי בחיים ולא יפתח כרגע את הפצע הזה שאין לי שום כלים להתמודד אתו במצב הספציפי הנוכחי של חוסר היציבות שלי, שזה יכול דווקא לדרדר אותי, ואני ממש חייבת לדבוק עכשיו בניסיונות שלי לא לפגוע בעצמי ולא לעשות משהו אובדני.
אבל המון תודה על הדאגה וסליחה שלא עניתי לך לשרשור ההוא, פשוט קשה לי עכשיו להיכנס לסיפורים על עצמי כשאני עוברת כל כך הרבה אינטייקים לאחרונה, שגוזלים ממני המון אנרגיה

 

[קוסמת8]

אין צורך להתנצל

אני מבינה אותך לחלוטין כאובדנית בעצמי.
עצת העו"ס נשמעת הגיונית
אני פה -לעצה או לכל מה שתזדקקי לו.

 

[אלומת האור]

תודה רבה על ההבנה

גם אני משתדלת לתמוך כמיטב יכולתי, ומיטב יכולתי זה פרמטר שמשתנה כל כמה דקות... אי אפשר לדעת אצלי כלום.

 

[מילקי110]

אלומה

מוזר שעברנו דברים שונים והתוצאות זהות

אני ממש מבינה על מה את מדברת , כמובן גם בנושא של האוכל , והרגישות , גם אני נעלבת מאד מכל הערה שמישהו זורק וכמובן ממבטים של אנשים זרים ברחוב

גם אני שונאת שקוראים לי "גברת" וקוראים לי כך די הרבה "גברת , גברת " זה מעצבן .

וכמובן בנושא של התואר , הזוגיות ... מה אומרים על סבל שכזה ? כפי שכתבתי לך בפעם הקודמת

תנסי להאחז ולזכור שיש אנשים שאוהבים אותך ושאת חשובה להם זה נראה לך אולי עניין של מה בכך אבל זה דבר גדול מאד בחיים

אולי תנסי להעזר בהם במידה והם יכולים לעזור וגם אם לא , תזכרי שהם שם , אנשים שאת חשובה להם ואם חס וחלילה יקרה לך משהו הם יהיו מאד עצובים


אני מבינה שאת במצב קשה אבל תנסי לחשוב על זה . גם כאן בעולם הוירטאולי כולם אוהבים אותך , ואת בטח שלא כלומניקית

תראי איך את במצבך מוצאת כוחות לעזור לאחרים . (יכולה לספר לך שהכרתי באיזה פורום בחור שאמר לי שהוא שוקל 150 קילו , והוא בתהליך של ירידה , לא ניתוח , והרגשתי שאין לי כוחות נפשיים לזה

מבינה ?? )

 

[אלומת האור]

זה לגמרי לגמרי לא מובן מאליו שאוהבים אותי

אני מודה על זה בכל יום מחדש ומסכימה אתך שיש אנשים שייעצבו מאוד אם יקרה לי חלילה משהו, ועדיין - אין לי אפילו חברה לצאת אתה לסרט, לשבת באיזה מקום. אני לא יודעת לקיים קשרים כאלה כי אני פוחדת לדחות ולהידחות. אני לא יודעת מה זה קלילות, לבלות. במובן הזה את עולה עליי!

וכוח נפשי זה פרמטר שמשתנה לא רק כל יום אלא כל כמה שעות ולפעמים דקות. אני משתדלת לעזור כמיטב יכולתי, כי זה מוציא אותי מהצרות של עצמי, אבל גם לזה לא תמיד יש לי כוחות.

תודה על העידוד

.

 

[אלומת האור]

עדכון טריגרי קצת

היה לי יום טוב. החלטתי להישאר בבית ולדבוק במטלה לאוני' שמחר זה הדדליין שלה, שגם הוא הוארך ונדחה... הראש שלי מפוצץ כבר מרוב טקסט וחפירות, ועוד לא סיימתי אפילו חצי!!! אבל היה לי יום יחסית נחמד, מצב רוח סביר, אפילו חיוכים. כמעט לא באתי במגע עם אנשים, רק באסמסים וקצת עם השותפה. לא יצאתי מהבית מיום חמישי ותמיד היציאה הראשונה מפחידה.

מחר על הבוקר אני צריכה להיות אצל איילה סוף סוף, בתקווה שלא אגיע לשם ויתברר שוב שביטלו בלי להגיד לי, כמו שהיה בשבוע שעבר, שהתפרקתי שם. אני זקוקה לה כל כך. הצורך שלי לפגוע בעצמי מתעצם עכשיו כדי שהיא תראה, כדי שהיא תאמין לי. אני מקווה שאצליח להתעורר בזמן. אני אמורה גם לעבוד מחר, וזה תקוע לי כמו עצם בגרון באמצע היום כשיש לי עוד עבודה כפרילנס שבקושי נגעתי בה וגם שם יש דדליינים... אני משתגעת.

והחתולה שלי הגיבה לא כ"כ טוב לפריזמה אז הרופאה אמרה לי להפסיק לה בינתיים ולראות אם היא חוזרת לעצמה. היא עוד לא התאוששה מהביקור הטראומטי שלה במרפאה ביום חמישי, מסכנונה. בקושי שומעים ורואים אותה, היא כל הזמן מטפסת למקומות גבוהים כדי להרגיש בטוחה, ורוב הזמן ישנה. לא מטפסת לי על המיטה בכלל (שם לכדו אותה) ורק רובצת במקומות שלא נגישים לי או לידי על הכיסא. כמעט לא אוכלת, לא שותה, לא משתמשת בארגז. זה מלחיץ. אני מקווה שזה יעבור לה מהר ושתחזור לעצמה. אפילו לא לעצמה הרגילה התוקפנית, אלא לעצמה קצת יותר חיונית. מדהים איך הסימפטומים שלי ושל החתולה דומים כל כך: היא ואני נורא תלותיות וחרדתיות, שתינו תוקפות את עצמנו (היא תוקפת גם אחרים), שתינו זקוקות כל הזמן למגע אנושי אמפתי, שתינו בסטרס מתמיד ובמאבקי כוחות. לא ייאמן. ויש עוד דברים.

חוזרת עכשיו לקובץ של המטלה שלי ומקווה לטוב. נראה אם אצליח לא לפצוע את עצמי יותר היום (יש לי מספיק שריטות להראות לה מחר, אבל התשוקה לעוד בוערת בי, כמו צורך גופני ממש).

זהו.

 

[אלומת האור]

רע לי כל כך

טריגר

רע לי. אני רוצה לפצוע. עוד מעט מחר ואני אראה אותה ב"ה. רע לי. פוחדת כל כך לאבד אותה. פוחדת לאבד את החיים האלה. פוחדת למות ורוצה... מרגישה צורך... הכול מבעבע לי בפנים, אני רוצה לחתוך כדי להוציא את זה החוצה, אני מרגישה שזה ממש מבקש את עצמו, אני לא מצליחה לשלוט בזה כמו שאני רוצה... בינתיים אני מתאפקת, אני גם פוחדת מדם, אני עושה את זה בעדינות (אחר כך זה נראה מזעזע, אבל בכל זאת), כל כך וואנאבי... אני רק רוצה שהיא תחבק אותי, אפילו שלא תגיד לי כלום, רק שיהיה בסדר ושהיא לא תעזוב. אני מתוחה כולי ופשוט רע לי.

 

[Lady Stark]

מתוקה

את הולכת לדעתי לצאת מהתקופה הזאת חזקה יותר. אני חושבת שאת תמצאי את הכוחות לנתב את הנפילה הזאת לטובת צמיחה. רואה אותך מטפלת יותר טוב בעצמך.
תקראי את המלים האלה ותפנימי אותן. הגיע הזמן לשנות דברים ואיך השיר אומר? תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
שולחת חיבוק ענקי.
נ.ב. קטע שהחתולה שלך לוקחת פריזמה

 

[אלומת האור]

תודה

הפסקתי לחתולה את הפריזמה אחרי יומיים, הרופאה אמרה שקודם ניתן לה להתאושש מהביקור במרפאה ורק אז אולי נחזיר לה את זה. החתולה דומה לי מאוד, לצערי הרב. חיבוק ענק בחזרה והמון תודה על העזרה כאן ומאחורי הקלעים.

הולכת להמשיך עם הממ"ן הדפוק.

 

[Lady Stark]

יכול להיות שזה כמו בבני אדם

שלוקח לכדור כשבועיים להשפיע?
כמה זה שבועיים בשנות חתול?

 

[אלומת האור]

אין לי שמץ

מכל מקום, הרופאה אמרה לי להפסיק לה בינתיים את התרופה ולראות אם היא מתאוששת קצת. היא עדיין לא עלתה על המיטה שלי מאז הטראומה (היא נלכדה כשרבצה במיטה שלי).

 

[אלומת האור]

טוב, הנה זה שוב חוזר (טריגר)

אני רוצה למות. אני יודעת שלא מאמינים לי, גם הפרופ' היה סקפטי ואמר לי שבדרך שבחרתי למות לא באמת מתים, רק נהיים משותקים או פוגעים באיברים פנימיים ולמרות שאני יודעת שהוא צודק לא יכולתי שלא להיפגע מהנימה המזלזלת שבה אמר את דבריו. וזה רודף אותי. ואני רודפת אותי. והזיכרונות רודפים אותי. ואני רוצה שיאמינו לי. זה הכי חשוב לי. אני רוצה שייראו. אני לא מצליחה להחזיק מעמד, רוצה לפגוע, לפצוע, לעזאזל, רוצה כל כך את הכאב הזה. מה יחזיק אותי השבוע? השבוע יחזיקו אותי כמה דברים: מחר יש את העו"סית, אחר כך (אולי) עבודה ואחר כך לימודים. ביום רביעי יש את איילה בשידור חוזר ואז כנראה אעבוד מהבית, אולי קצת אלמד גם. ביום חמישי בבוקר באה המדריכה המבוגרת ואולי ניסע שוב לאשפוז יום לנסות להתקבל. ביום שישי שיאצו. אבל שבוע הבא אין כלום! כלום! כולם בחופש, זה שבועות, ואני אשאר לבד ואני מתה מפחד ורע לי, בחגים אני רוצה למות עוד יותר מהרגיל. אני רוצה למות גם עכשיו, אני לא יכולה לסבול את החיים האלה יותר. לא יכולה. הכול מעקצץ לי וכואב לי מהמחלה החדשה. רע לי וגם תקעתי בולמוס מגעיל ורק עכשיו אני קוראת מה היו הרכיבים שלא הרגשתי בהם בכלל וזה ממש מגעיל אותי כי זה משהו שאני לא סובלת!!! איך לא הרגשתי את הטעם של זה בכלל? חשבתי שנהניתי ואפילו לא שמתי לב שזה המאכל שאני לא סובלת... תראו איזו פסיכית אני. אני מוטרפת מעוצמת הרגשות שלי, הכול כל כך גדול ועצום ועצוב ודרמטי... כואבת לי הבטן, אני מתחרפנת

 

[Lady Stark]

מותק

בואי אולי תנסי לקרוא מחדש את כל ההתכתבות שהיתה כאן היום.
דיברת על הקלה ותקווה לטיפול חדש בעקבות אבחנה חדשה, על הרצון אולי לכתוב ספר ילדים יום אחד, על זה שהצלחת לצחוק, על התנודתיות במצב הרוח, וגם על זה שאת צריכה לזכור שברגעים כאלו הרגשות הגואים הם לא בשליטתך, ולכן אין סיבה שתשפטי את עצמך עליהם.
תקראי את כל זה שוב כדי לזכור שהתחושה הזאת זמנית. היא קשה ונורא קשה לזכור מה היה בכלל לפני שעתיים, אבל היא עדיין זמנית.
לפעמים עצמת התקף דיכאוני היא כל כך חזקה שהזכרונות של כל רגש קל יותר נמחקים. אבל זה רק תעתוע.
היום משהבנתי שאת סובלת גם מאובססיות, תני לי לתת לך עצה של משהו שעוזר לי להתמודד עם טורדנות.
ברגע שהמחשבה הטורדנית על המוות עולה, אני אומרת לה, לפעמים בקול רם, שששש. לא בכעס, ברוך. ואז שוב ואז שוב. לבקש ממנה להיות בשקט. רק ששששששש. עד שלאט לאט התדירות שלה מצטמצמת.
השיטה הזאת נותנת לי את ההפרדה בין עצמי לבין הטורדנות. כמעט כמו שתי ישויות נפרדות. כשאני מבקשת ממנה להיות בשקט בכבוד, היא לא נלחמת בי.
מאוד חשוב שנדע להפריד בין מי שאנחנו לבין הבעיות המנטליות או נוירולוגיות שלנו.
אותו דבר לגבי כל דיון פנימי שיכול לעלות לך לגבי שבוע הבא. את עוברת שבועות מספיק קשים, את תעברי גם את שבוע הבא. רק בינתיים תני לעצמך זמן חסד להתמודד עם השבוע הנוכחי.
מחר את תתעוררי עם בטן רגועה יותר, ומתוקה, תנסי לקחת בידיים את עניין האכילה אך ורק כדי להקל על עצמך. כי את יודעת שבשבילך זה טריגר. אני יודעת שאת מסוגלת. כמו שאמרנו, תנחי את עצמך בעדינות כמו שמנחים ילדה. אם זה עבד בעבר אין סיבה שזה לא יעבוד גם היום.
תרגישי טוב, אהובה.

 

[אלומת האור]

תודה רבה, את אחת החכמות אם לא ה-

שיוצא לי לקרוא בזמן האחרון. שלא לדבר על הרגישות המופלאה והיכולת שלך לזהות מצבים ולומר תמיד את המילים הנכונות. את עוסקת במקצוע טיפולי במקרה? או לומדת את התחום?

בעבר למדתי לטפל במחשבות הטורדניות ע"י כך שאתבונן בהן ואגיד לכל מחשבה: "אוקיי, ראיתי שאת פה, הבנתי אותך, זה בסדר אם תישארי וזה בסדר אם תחליטי ללכת". דיברתי למחשבה כמו לילדה קטנה שובבה. יש גם שיטות של מדיטציה - לדמיין כל מחשבה כזאת בתוך בלון שמפריחים אותו לאוויר, וכל מיני כאלה. ועם הזמן באמת למדתי פחות לפחד מהמחשבות ופחות להתאבסס עליהן. הבעיה היא שכשאת לא מתרגלת את זה מספיק (ואני לא) המיומנות הולכת ויורדת, ואכן המצב שלי הידרדר מאוד מאז שעזבתי את OA.

אגב, זה עוזר לי גם בהתמודדות שלי עם הדה-פרסונליזציה, שהיא תופעה מעיקה מאוד שמלווה אותי מאז שהייתי בת 9. זה תכל'ס מפחיד נורא, מה גם שכל השנים לא ידעתי מה יש לי, וכמה שניסיתי להסביר, ואני מסבירה די טוב בדרך כלל, המטפלים שהיו לי לא הצליחו להבין מה זה, עד שאבחנתי את עצמי דרך האינטרנט ואז קיבלתי על זה גושפנקא רשמית ממי שטיפל בי. זה בדיוק זה, זו בדיוק אני, ועם השנים אני לומדת פחות לפחד מזה ויותר לתת לזה מקום. כשיש לי התקף, ברגע הראשון זה מבהיל נורא, ואז אני מזכירה לעצמי שאני יודעת שזה עוד מעט יעבור, ולא נותנת לזה להבהיל אותי, לא נותנת לזה יותר מדיי מקום. הרי מי שמולי לא מבחין שיש לי את זה, מקסימום רואה ש"אני לא אתו" או שאני מדברת לאט ולא מרוכזת, אבל זה הרי לא ניכר כלפי חוץ. ובאמת אחרי כמה דקות זה בדרך כלל עובר ואני "חוזרת לתוך עצמי".

והבטן כואבת לא בגלל מה וכמה שאכלתי (שזו בעיה בפני עצמה) אלא בגלל מחלה שאובחנה לי לא מזמן ברחם. כאבים בלתי נסבלים בעליל, וגם שם אני עוברת ייסורים עם כל מיני בדיקות, אבחנות וטיפולים אינסופיים. כמה שזה מתיש

.

שוב, תודה על הכול, ממש טוב להיות כאן, וזה הרבה בזכותך

 

[Lady Stark]

מותק

כן, סיפרת לי על המצב הבריאותי.
לאט לאט, יש לך כמה חזיתות לטפל בהן, ואת מתחילה עם אחת מהן כבר מחר. כשתתחזקי תטפלי במצב הבריאותי.
לגבי הדרכים להתמודד עם הטורדנות - יש סיכוי טוב שמה שהצלחת בעבר תצליחי גם עכשיו. זה באמת עניין של תרגול.
זה טוב שאת הזכרת בדרכים האלו עכשיו. כדי לחזור למוד טיפולי ושיקומי. אולי זה כמו לרכב על אופניים...
תודה לך על המלים החמות, מותק. אני לא עוסקת בטיפול או לומדת את התחום, פשוט מנסה ליישם גם עם עצמי וגם עם אחרים את כל מה שלמדתי על המצב המורכב שלי.
איך את הבוקר?

 

[קוסמת8]

גמה שאני מבינה אותך......

הפיתרון עבורי הוא רק לחיות מיום ליום.לגבי החגים גם אני לבד בחגים ויש את הפורום .אפשר יהיה לדבר.