טריגר

[אלומת האור]

טריגר

אני רוצה למות. למות. למות. למות. למות. למות.
איזה רופא דיקטטור.
למות. למות. חייבת הפסקה מהעולם הזה.
רוצה לבחור את המועד שלי בעצמי.
רוצה ופוחדת.
אני לא אתן למערכת לנצח אותי. אם רוצים להרוג אותי ואני לא יכולה להילחם, אני אהרוג את עצמי לפני שהם יעשו את זה, ממש כמו היהודים במחנות שהעדיפו לרוץ לגדרות החשמליים ולבחור בעצמם במותם במקום שהגרמנים יירו בהם. ממש ככה אני מרגישה.
לא רוצה יותר לסבול, סבלתי מספיק. לא שאני משווה, כמובן, את כל הקונטקסט, אני רק מדגימה דרכו איך אני מרגישה.
לעזאזל!!! כל המטפלים שם אומרים שאני צודקת, מנסים להילחם עליי, והוא בשלו, מלך מלכי המלכים של המחלקה, מה שהוא החליט זה מה שקובע ולא יעזור בית דין.
זה לא שאני לא מסכימה עם הקו הכללי של לתחום בזמן את האשפוז, זה פרק הזמן המגוחך שהוא הקציב לי כדי באמת לעשות בו שינוי. אני לא ראיתי בן אדם שתוך חודש מצליח לייצב את עצמו ולהתמודד עם השדים שהביאו אותו לשם מלכתחילה.
אני מרגישה שאין שום מוצא למצב שלי, כלום.
איילה, איילה, אני יודעת שאני חשובה לה, אני אדבוק בחיים כדי לראות אותה שוב, אבל זה בלתי נסבל, זה הופך בלתי נסבל, ואני אחזור בדיוק לנקודת המוצא שהתחלתי בה, בלי שום כלים, בלי שום פתרון, בלי שום עצות, בלי שום מסגרת או מישהו שיכיל אותי, לעזאזל. רק עם עוד כדור שימסטל אותי קצת.
ומקודם קיבלתי מכתב ממוסד רפואי עם השם הישן שלי. נו באמת. כבר כמעט שנה מאז ששיניתי את השם ואתם עדיין קוראים לי ככה? וזו מחלקה שמכירים אותי בה... לכו לעזאזל גם כן אתם.
והגוף שלי בוגד בי... דלקות, כאבים, מחלות...
ושוב התחושה הצבועה, על יד, לא בדיוק, אפילו לא בערך, סתם וואנה-בי...
שילך לעזאזל הוא והקו המנחה שלו והשטויות שהוא אמר לי היום. אני מבינה שהכוונה שלו טובה, אבל אני לא מתחברת בשיט לגישה המנערת והדיקטטורית הזאת. X החמודה אמרה לי שאני צריכה להקיף את עצמי בדמויות תומכות וחמות, ולא באנשים שעם כל הכוונות הטובות שלהם יכולים להרוג. אני חושבת שהיא צודקת, ואני אשתדל להקיף את עצמי רק באנשים כאלה.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.

 

[Lady Stark]

מותק

מה קרה? מה הוא אמר לך? ואין עוד מישהו שם שאת יכולה לבקש ממנו חוו"ד נוספת?

 

[אלומת האור]

הוא מנהל המחלקה שאני נמצאת בה

לא מוכן לזוז מילמטר מהתאריך שקבע לי לשחרור, הגם שכל המטפלות שם מוחות בשמי על ההחלטה הזאת ועל הקו הנוקשה הזה וכולם מסבירים לו שאין לי בעיה עם תחימת התאריך בגדול, אבל יש לי בעיה עם זה שהקציב לי חודש, ובחודש אי אפשר לעשות שינוי!!! אפשר רק להתחיל משהו... והמקום שאמור לתת לי יציבות ולעודד אותי להתרומם מעל לדיכאון עושה בדיוק את ההפך! זה דבר אחד.

דבר שני הוא ניסה לשקף לי שיש לי יותר כוחות ממה שאני חושבת, ועשה אתי דו-שיח של חירשים שבו ניסיתי להסביר לו שאין לי שליטה על דברים מסוימים והוא התעקש שכן וביקשתי פתרון ואמר שאני מספיק חזקה לחפש בעצמי את הפתרון ומספיק חזקה כדי לא לחתוך את עצמי (אבל אני פוגעת בעצמי בדרכים אחרות, והוא יודע את זה!) ומספיק חזקה בשביל לקום כל בוקר ולהגיע למחלקה בזמן... ושאני צריכה למחול על כבודי ולחזור לקבוצות של האנונימים, ושאני צריכה לקחת שליטה על החיים שלי ולא החיים שלי ייקחו שליטה עליי, ולא מוכן להקשיב בכלל, רק יורה כמו מכונת ירייה ולא מבין מה זה שלבן אדם אין כוח וכן, אני נלחמת על החיים שלי, אני מגייסת את כל כולי כדי להירתם למשימה הזאת של להציל את עצמי, אבל איפה הוא??? לא מוכן לעזור לי לחפש מסגרת. לא מוכן לשנות לי את התאריך למרות שדווקא בשבוע האחרון שלי שם המטפלת שלי כבר לא תהיה ואשאר בלי טיפול אישי בכלל!! דווקא בשבוע הכי קריטי!!! ולא מעניין אותו כלום!!! אז אם אני מספיק חזקה כל כך כמו שהוא אומר, למה בכלל אשפז אותי? למה בכלל משאיר אותי שם, הרי אני חזקה כל כך ותופסת מקום של מישהו שבאמת צריך אותם... הרי אני קמה כל בוקר ומגיעה לשם... משתתפת בקבוצות, תורמת, נתרמת, ולא חותכת את עצמי! אז מה אם אני עושה בולמוסים ופוצעת את עצמי בדרכים אחרות במקומות אחרים??? עובדה שיש לי שליטה ואני חזקה. חתיכת אידיוט, זה מה שיש לי להגיד בנידון. בלי שצייד אותי בשום כלים פרקטיים של מה עושים כדי לחזק את עצמי, כדי לבנות את עצמי, כדי לתת אמון, כדי להרים את עצמי מהקרקע המעופשת הזאת... לא נותן לי שהות בכלל להבין, להפנים, לספוג, לעשות שינוי... מהתחלה זרק אותי לחרדה הזאת של הפרידה עוד לפני ההסתגלות... ויש שם אנשים שנמצאים חצי שנה ושנה... רק אני חזקה, בטח, אני אמצא לעצמי טיפול לבד... אני, שפוחדת אפילו להרים טלפונים למקומות... שכל כך טוב לי שם סדר היום, החברה, המטפלים... הכול מלבדו בעצם. אבל היי, אני חזקה אז הכול בסדר, אני אמצא לעצמי טיפול לבד כי אני יכולה ואני חזקה... וכששאלתי אותו אוקיי, אז לאן אני אלך, אמר לי לחזור לקבוצות OA וללכת לטיפול בשיחות. אבל איפה? פה במרפאה כבר לא מקבלים אותי כי מיציתי את זכויותיי (או שייתנו לי את המטפלת הזקנה המפגרת שהייתי אצלה אחרונה והיא היחידה הפנויה, מעניין למה) אז אמר לי חפשי לעצמך, את מספיק חזקה... הוא לא מבין שאין לי כסף אפילו לטיפול בקופת חולים... הוא לא מבין כלום... והכול באדיבות ובנועם ומסביר פנים... והוא המחליט והוא הקובע ואין אחר מלבדו (תכף אני אשתחווה).

בעוד שבוע וחצי הוא מתכוון לקיים פגישה אתי, עם מתאמת הטיפול שלי ועם העו"סית שלי מסל שיקום. אני סבורה שזה מיותר בעליל, ורוצה לצאת משם לפני התאריך שהוא קבע לי, כדי שאני אחליט ואם כבר לקחת שליטה על החיים שלי, אז אקח שליטה על החיים שלי ואסתלק משם אם אני כל כך לא רצויה בעיניו, לפני שיגיע התאריך שלי. הרי ממילא הכול כל כך חסר טעם. שום מילה שאני אגיד לא תהיה מספיק חשובה, הוא כבר גיבש עליי דעה ואני יודעת בדיוק מה הוא יכתוב במכתב הסיכום, ממש כמו בפעם הקודמת: שאני לא מפנימה שיקופים ותובנות, שאני מתבצרת בעמדה שלי, שאני מפחיתה בערך ההשגים שלי... שום דבר טוב אין להגיד עליי, ואם הגישה שלי היא שונה משלו, היא בהכרח נחותה, לשיטתו. ואני לא סובלת אנשים אטומים. והכי מעצבן שהוא דווקא נחמד חוץ מזה, אני לא מצליחה להבין את זה, ולא, זה שאומרים לי שיש לי כוחות מבחינתי זה פשוט לא להבין את המצב שבו אני נמצאת. אין בין זה לבין המציאות שום קשר. אבל היי, אני חזקה, אז אני אשרוד גם את זה

 

[Lady Stark]

קוקי

תראי, אני מציעה שהכי טוב יהיה אם תנסי עכשיו לא לחשוב על זה יותר מדי, עד כמה שזה לא קל.
הסיבה היא כי העצבים והתסכול והחששות יכולים להוציא אותך מאיזון כרגע. באמת שתנסי להסיח את דעתך בדברים אחרים מתוך ידיעה שאפשר לתקן את זה.
אחרי שתקחי "חופשה" מהתעסקות בזה תוכלי לראות את הדברים בצורה יותר בהירה.

אני בצד שלך כמובן, ושלא יהיה ספק לרגע. רק שאני מתארת לעצמי שהשיקולים לשחרור במועד שנקבע מראש קשורים בתקציבים ושלא קל להאריך תכניות כאלה. יכול להיות שגם הוא מתוסכל מהקושי להאריך לך את האשפוז.
אני מסכימה 200% עם זה שמסגרות של אשפוז לא אמורות לזרוק בנאדם מהטיפול כשהוא רק מתחיל להרגיש טוב יותר, ושזה לא פייר בכלל וחוטא למטרה.

אז בואי ננסה משהו פרקטי. כדי להרגיע את החשש והעצבים שיש לך כרגע, ממליצה לך לתכנן עכשיו שתחילת שבוע הבא תדברי עם אנשים שכן האריכו להם את האשפוז כדי לברר איך בדיוק עשו את זה. ממליצה לך גם במסגרת הטיפול הפרטני שיש לך שם לדבר על התסכול מהסיטואציה. ואולי תצליחי להוציא הארכה.
אני גם ממליצה לך לא לפרוש לפני הזמן על מנת שכן תנצלי את כל המשאבים שניתנו לך.

מאמינה שאם בכל זאת הוא נתן לך חיזוקים ומאמין ביכולות שלך, ובגלל שבכל זאת מדובר בבן אדם נעים הליכות, אז יש סיכוי טוב שהמצב הוא לא כזה שחור ולבן.

אחרי שכל זה נאמר, למרות שאני מבינה שאת בעיקר מתוסכלת, אולי תנסי לכוון את זה יותר לכיוון הכעס. אני חייבת לציין שיש בכעס אלמנט אקטיבי שנותן קונטרה טובה לדיכאון הפאסיבי יותר.
סתם הצעה...

מצטערת על התסכול ועל כל הקושי.

 

[אלומת האור]

זה לא עניין של תקציב

עובדה שאנשים אחרים נמצאים באשפוז חצי שנה ושנה או שלושה חודשים ואף אחד לא חושב לסלק אותם. הוא אמר לי מפורשות לפני שחתמתי על האשפוז שזו החלטה שלו בלבד ושזה לגמרי מתוך שיקול שזה לטובתי ושאני צריכה גבולות ומכיוון שאצלי פרידה היא אישיו זה בדיוק מה שאני צריכה. לאף אחד לא "מאריכים" אשפוז, פשוט כי לאף אחד לא קובעים מראש את מועד השחרור שלו, רק לי. אז אין עם מי לדבר. זהו. ובטיפול הפרטני אני מדברת כמעט רק על זה (על מה עוד נשאר? שבוע לפני השחרור שלי היא עוזבת...).
הוא נעים הליכות מעושה (אף אחד שם לא באמת סובל אותו).
ותודה

 

[Lady Stark]

מותק

נעימי הליכות מעושים זה הכי גרוע..
מותק, בשבוע הבא תתייעצי עם כמה שיותר אנשים כדי להבין מה כן ניתן לעשות. בכל מקרה שווה לך לחשוב שוב על האופציה של הרופאה באיכילוב שיכולה לתת לך טיפול בשגרה. חושבת שזה הכרחי המסגרת הטיפולית. יש במסרים שלך את הטלפון שלה מההתכתבות שלנו מאז.

 

[אלומת האור]

חשבתי על זה, אפילו היום עם המטפלת האישית

אני לא יודעת. לא יודעת. לא הייתי רוצה טיפול שזה הטייטל שלו. כבר הייתי בטיפולים כאלה והיה זוועה. אני מתחילה לחשוב שאולי אני עמידה לטיפול. ואין לי כרגע כוחות לשום דבר פרודוקטיבי. וזה שהראוטר שלי דפוק או מה שזה לא יהיה וכל הזמן מתנתק לי האינטרנט בלי שום קשר לשום פעולה שטכנאים עשו אצלי, לא מוסיף לי בריאות. אני מתקשרת לבזק כבר בייאוש, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כל פעם הם באים עם פתרונות שלא עוזרים לי בכלום... איזה דיכאון זה

 

[Lady Stark]

לגבי הטיפול

יכול להיות שהכותרת שלו תהיה זו אבל התוכן שלו יהיה וורסטילי ויטפל בכמה נושאים. יש מטפלים עם גמישות ואני ממליצה לך לשאול את המטפלת הזאת. להסביר לה שאת רוצה לטפל גם בנושא הזה אבל שבאופן כללי את זקוקה למסגרת טיפולית.
תחשבי על זה.
לגבי כל השאר, אין לי מה לעשות מלבד לשלוח חיבוק ממוחי הצולע (כבר לא קודח).

 

[אלומת האור]

תודה מותק

אני אחשוב על זה... נראה כבר (אין לי כוח עכשיו לכלום).

 

[מיצי2013]

היי בובה

נשמע מתסכל... שאין לך יכולת להשפיע על הטיפול שלך, ובהחלט חודש זה לא זמן מספיק כדי להבין מה נסגר עם עצמך. תראי, אולי הכוונה שלו היא לא שהחלמת ועכשיו אין קשיים, אלא שתקחי יותר אחריות על המצב למרות שהוא קשה. לא שאני לגמרי מבינה את הראש הזה, כי זה ביצה ותרנגולת - ודי קשה להתנהל כשפחדים מנהלים אותך, אז אין לי משהו חכם להגיד. אני בטוחה שאת יכולה למצוא מסגרת טיפולית מתאימה ובהישג ידך אם תרצי, את לא צריכה להישאר לבד. נשיקות

 

[אלומת האור]

ואני לא כל כך בטוחה

זה לא שלא ניסיתי למצוא מסגרות אחרות לפני שנכנסתי לשם. בהישג ידי = בחינם. לא יודעת איפה יש מסגרת טיפולית יומית טובה בחינם. אני לא צריכה להישאר לבד, זה נכון, אבל אני לבד, מה לעשות. אין לי שום מסגרת ושום יכולת כלכלית לחפש לי משהו שהוא לא המקום הזה

 

[מיצי2013]

טוב, באמת אי אפשר לחלק יותר מידי שבחים למערכת ברה"ן. אבל חייב להיות משהו. לא הבנתי לגמרי למה את לא יכולה לחזור להיות מטופלת אצל איילה? ואם יש לך סל שיקום, אז בעצם יש איזושהי מסגרת לא? ואת יכולה ללכת לעו"ס בקופה, זה לא ממש עולה כסף? בסופו של דבר אנחנו מדברים כאן על הטווח הארוך, זה מרתון לא ספרינט... ועם הפורום אנחנו אמנם לא עזרה מקצועית, אבל ככה את לא נשארת לבד

 

[אלומת האור]

בטח שאני יכולה לחזור לאיילה

אבל איילה היא לא מסגרת ובטח לא יומית. הרי כל הקטע של האשפוז הוא שהיא לא יכלה לתת לי את מה שאני זקוקה לו ולכן הפנתה אותי לאשפוז... כדי לעזור לי לפזר את עצמי על פני עוד גורמים טיפוליים מלבדה...

סל שיקום בהחלט עוזר לי - זה עו"סית, מדריכה שיקומית, והתעסוקה המוגנת, אבל זה לא מספיק לי כרגע, זה לא יומיומי, וכרגע אין לי מספיק כוחות כדי להיעזר ולנצל את המשאבים המוצעים לי שם. הדיכאון די משבית אותי, את יודעת איך זה.

אין דבר כזה עו"ס בקופה, לא שידוע לי. יש טיפול פסיכולוגי, אבל זה בתשלום. יש עו"סיות בבתי חולים שספציפיות למחלקות מסוימות, אבל לא למה שאני צריכה. בפעם האחרונה שהייתי אצל מישהי כזאת, מטפלת בסי.בי.טי, היא אמרה לי שאני מעייפת אותה.

אני זקוקה למסגרת יומית שתוכל להכיל אותי, ללמד אותי, לתת לי משמעות, לתת לי מענה לצרכים הנפשיים, הגופניים והחברתיים. איפה יש דבר כזה?

והפורום מקסים (חוץ מאיזה עשב שוטה פה ושם, אבל בקטנה). תודה

 

[מיצי2013]

הבנתי

בקיצור, כמו שמחבקת אמרה, מחר נשלח כמה רוסים גדולים לשפץ לרופא הזה את הצורה

...
אני יודעת שאני עשיתי פגישות עם עו"ס דרך הקופה, בחינם. זה כנראה במילא לא מה שאת צריכה אבל זה קיים.
בכל מקרה כבר מאוחר לחשוב על זה, נלך לישון וניתן לפתרונות להגיע לבד!

 

[היי48]

וואוו

נשמע באמת מעצבן, בלשון המעטה. אנשים אטומים ויהירים, או לפחות כך זה נשמע, שמשוכנעים שהם תמיד צודקים, זה באמת דבר מאוד מאוד מתסכל. אין לי כל כך מה ליעץ לצערי, אבל אני חושבת שליידי צודקת גם לגבי זה שכדאי שתתייעצי עם אנשים שכן נמצאים שם לאורך זמן וגם לגבי זה שכדאי שתשארי את כל התקופה-גם כי את עדיין יכולה להפיק מזה משהו, וגם כי אולי בסופו של דבר מנהל המחלקה כן ישנה את דעתו, מי יודע. אני אחד מהאנשים האחרונים בעולם שאפשר להאשים אותם באופטימיות או באמונה באנשים, אבל אפילו אני חייבת להודות שנסים כן קורים לפעמים, גם אם לעיתים רחוקות, אבל פה ושם הם קורים. ואפילו אם זה לא יקרה-עדיין לא הפסדת כלום ואולי גם הרווחת, כי כפי שאמרתי קודם, אולי עוד תפיקי משהו משארית הטיפול.

ולגבי דמויות תומכות-רק מזכירה לך שאנחנו תמיד חלק מאותן דמויות

 

[אלומת האור]

אבל אין מה להתייעץ עם אנשים שנמצאים שם זמן

ממושך. לכל אחד נתפרת תכנית בהתאם לצרכים שלו (בין אם התכנית אופטימלית ובין אם לאו). אין דבר כזה שקובעים מראש תאריך שחרור (עוד לפני שהפציאנט נקלט במחלקה בכלל) ולכן אין דבר כזה להאריך אשפוז. הם עושים כל פעם ישיבות כדי להחליט על המשך הטיפול של כולם. רק במקרה שלי קצבו לי מראש (ושוב, לא זו הבעיה, לא העיקרון הזה הוא הבעיה, אלא משך הזמן, ואין עם מי לדבר!!).

ובינינו, מה ישנה עוד שבוע, פחות שבוע, כשממילא לא תהיה לי שם מטפלת אישית בשבוע האחרון?

אין שום דבר בעולם הזה שיכול לשנות את דעתו (ואני כן מאמינה בניסים). אני מאמינה בהשתדלות, רק שבמקרה הזה אף אחד לא מסוגל להבקיע את החומות שלו (מלבד אלוהים, אולי).

ואני כל כך רוצה את איילה שלי. בשבוע הבא אני אראה אותה ב"ה - לא לפגישה רשמית, כמובן, אבל מספיקה לי הצצה לכיוון שלה ושהיא מחייכת אליי וכבר טוב לי על הנשמה.

ותודה רבה לגבי המשפט האחרון - אתן באמת עוזרות לי המון

.

 

[היי48]

אולי

בפגישה הבאה עם איילה יהיו לה רעיונות כלשהם בנושא שאנחנו לא מצליחות לחשוב עליהם, אולי היא תדע לייעץ על זה. וכמובן שאת יודעת מה עדיף עבורך, אבל אני עדיין חושבת שכדאי לשקול להשאר שם את השבוע הנוסף, אפילו אם המטפלת האישית שלך לא תהיה שם. בכל זאת יש שם את הטיפול הקבוצתי שסיפרת עליו, וממה שהבנתי גם אנשים שעוברים דברים דומים ושהתחברת איתם - לדעתי רק בשביל זה שווה ללכת. אבל כמו שאמרתי, זה כמובן להחלטתך.

 

[אלומת האור]

איילונת לא מבינה בזה...

אחרת הייתה כבר מזמן מפנה אותי למקום מתאים. היא דווקא כיוונה למקום אחר, אבל נסעתי להתרשם ופשוט דוחה שם... לא יודעת. אולי אני כן אשאר. המדריכה שלי אמרה לי מקודם לכתוב לרופא מכתב ולהסביר את עצמי. זה רעיון לא רע, למרות שאין לי ספק שלא יעזור. לפחות להוציא מהלב...
תודה!

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי אלומה

המוח שלי קצת אפוף כרגע ואני מרגישה מנומנמת למדי, אז אני לא מצליחה לסדר את המילים כמו שאני רוצה.
רק רציתי לומר שהכל יהיה בסדר ושנשלח מישהו שיטפל ברופא הזה

טוב, סתם.
אני אקרא מחר את הכל מחדש ואגיב בצורה נורמלית יותר. רק רציתי להזכיר שאני גם כאן, מתי שאת צריכה.

 

[אלומת האור]

חחח תודה, מתוקה

חייכתותי עם המישהו שתשלחי לטפל ברופא... תכלס צריך טיפול דחוף באגו או מה שזה לא יהיה (ויש לי הרבה מה להגיד, גם המצאתי מילה שקשורה לשם שלו, יציאה די מבריקה, אבל כמובן לא אחשוף אותה כאן). תודההההה