טריגר

[תאום2]

אלומנתוש היקרה! מאחל שבת שלום

מאחל שתנוחי ושתרגישי טוב ‏ונהיה בקש`, תשמרי על עצמך מותק. מאחל לך אלומנתוש שבת של מנוחה, מנוחה לגוף, לנפש ולנשמה. את נשמה. מנוחה מהמחשבות המטרידות, מנוחה. שבת שלום וממוזג/tapuzforum/images/Emo189.gif

 

[אלומת האור]

תודה, נשמה

ושכל האיחולים יחזרו אליך כפולים ומכופלים

 

[אלומת האור]

סופ"ש מעיק ט'

עדיין רוצה למות, ואפילו מאוד. כתבתי היום הרבה מאוד תודות על דברים נפלאים שיש בחיי, ועדיין אני רוצה למות. אני מרגישה שאין מוצא. לעולם יתייגו אנשים כמוני. לעולם יתייגו את מי שסובל מהפרעת אישיות גבולית בתחתית של התחתית של ההפרעות הנפשיות. תמיד יקטלגו אותנו כבר מראש, ואין שום סיכוי להימלט משם, ואין שום סיכוי להידברות, אין סיכוי שמישהו יקשיב. לכל היותר יחשבו שאנחנו מניפולטיביים, אבל בטח לא אמיתיים. סתם wannabe's שכאלה. אנחנו חזקים ויכולים, אבל בוחרים שלא לעשות למען עצמנו. אנחנו עושים את עצמנו. אנחנו לא מתמידים ובורחים כשרע. והכול כל כך לא נכון לגביי, רק שאין עם מי לדבר כי הם, אלה שלמעלה, לא מאמינים.

ולא כולם כאלה. אני חייבת לציין שכל אנשי הצוות במחלקה שלנו מאוד מחבבים אותי ומחזיקים ממני. יש לי הרבה מה לתרום ויש לי חוש הומור ויש לי ידע ויכולת לגעת בלבבות של הרבה אנשים, ואני גם לא טיפשה במיוחד, סליחה על חוסר הצניעות. אני גם יודעת היכן אני בורה ומהן נקודות התורפה שלי, ויש לא מעט כאלה. ורק הוא, מלך מלכי המלכים של המחלקה, בטוח, עוד לפני שהוא מכיר אותי בכלל, שהוא יודע מה טוב בשבילי, ואף אחד בעולם הזה לא ישבור את המילה שלו.

מאבק אבוד מראש, וכן, חתמתי על האשפוז בידיעה ברורה שזה מה שהולך להיות. ועדיין הייתה לי מחשבה שאפשר אולי לשנות את זה. שהוא יראה בעצמו שאני זקוקה ליותר. והייתה לי מחשבה שעדיף הקצת הזה על בכלל לא, וחשבתי שנוכל לקיים דיאלוג. אבל לא. כמו הרופאה שניהלה שם לפניו גם הוא משוכנע בצדקת דרכו ואין איש שיכול לדבר על לבבו שישאיר אותי עוד קצת, שייתן לי עוד צ'אנס להפיק מהמקום הזה את מה שאני זקוקה לו. הצוות שלי ניסה להילחם עליי מאוד. כולם הבינו אותי, כולם היו בצד שלי, אבל הוא בשלו. לא מוכן להזיז את התאריך אפילו מילימטר, אפילו שבשבוע האחרון לא יהיה לי טיפול אישי, אפילו שבשבוע האחרון איאלץ להיעדר מסיבה רפואית שנקבעה מראש ואי אפשר להזיז אותה (כי התורים הבאים באוקטובר) ולא אוכל להיפרד ביום המסוים הזה שבו נפרדים מי שמשתחררים, אבל זה לא מעניין אותו.

וכשאני יושבת אצלו בחדר ורואה את המבט הזחוח שלו אני יודעת מה שהייתי צריכה לדעת כבר מהתחלה: גזר הדין שלי נקבע מראש. אין חנינה ואין אפשרות לשיתוף פעולה, אבל יש גם יש קיצור שליש על התנהגות טובה, וקיצור השליש הזה הוא לגמרי נגד רצוני. מתויגת, כבר אמרתי? ואת המאבק הזה הוא צפה מראש. עם כמה שאני מנומסת ומכבדת כלפיו כשאני יושבת אצלו, עם כמה שאני מנסה להישמע הכי פחות 'גבולית' והכי הגיונית והכי מנוטרלת מרגשות, זה לא עובד עליו.

ומעצבן לא פחות זה שהוא כל הזמן נאבק במה שאני אומרת, מוכיח אותי על דברים שאין לי כרגע יכולת או נכונות לראות, כמו למשל החוזקות שלי. כמו למשל שאני מצליחה לא לחתוך את עצמי מאז שאני שם, כי אני פוחדת מהסנקציה שהוא יעיף אותי. וכמה שהסברתי לו שנכון, זה המניע, אז הוא אמר שלא חשוב בכלל המניע, עובדה שאני יכולה. וככה אני יכולה גם לא ליפול לבולמוסים ולהפסיק לפצוע את עצמי במקומות אחרים. הוא לא מבין שהרבה יותר קל להפסיק הרגל של חודש וחצי מאשר הרגלים שקיימים אצלי כבר שלושים שנה. והוא אומר 'אז תמחלי על כבודך ותחזרי לקבוצות', למרות שהכבוד שלי היה רק נדבך אחד מכל הסיבות להפסקת ההשתתפות שלי בקבוצות של או.איי. וכשאני מסבירה לו שפגעו בי שם מאוד ואמרו לי לא להביא לשם את הסרטים הטורקיים והדרמות שלי הוא מצדיק אותם ואומר 'אז תמצאי לך טיפול'. ואני שואלת אוקיי, איזה טיפול, איפה? אז הוא עונה - כאן במרפאה. ואני מסבירה לו שכבר מיציתי את זכויותיי במרפאה והם לא מוכנים לקבל אותי, אז הוא אומר לי 'אז תמצאי פתרון'. ואני מסבירה לו שאין לי כוח למצוא פתרון. הרי כבר ניסיתי. אין לי יכולת כלכלית לממן טיפול ואין שום מקום חינמי שיוכל לקבל אותי, ובכלל, הכי טוב לי שם, באשפוז הזה. אז הוא עוצר הכול ואומר לי בתוכחה 'את רואה מה את עושה? את הודפת כל דבר שאני אומר לך. את מספיק חזקה לבוא לכאן כל בוקר בתשע, את מספיק חזקה לא לפגוע בעצמך (ולא משנה כמה אני פוגעת בעצמי בשיטות אחרות, כן?!), אז את מספיק חזקה לחפש לעצמך טיפול בחוץ'.

ואני מנסה לנשום עמוק, כי הוא באמת חושב שאני יכולה ובאמת חושב שאני חזקה וכנראה גם חושב שאני טפילה על המערכת ועושה לי את המבט הזה של 'תפסיקי לעבוד עלינו בעיניים, אין לך כלום, פשוט תתבגרי' ואני נאנחת ואומרת לו שאמרתי את כל מה שהיה לי להגיד ואני יודעת היטב ששום מילה נוספת שלי לא תעזור ורק תעצבן יותר אותי ואותו, אז הוא אומר לי בהתנשאות 'אז נעצור כאן'.

ואף אחד מהמטפלים שהיו לי עד היום לא השכיל מספיק לשאול אותי את השאלות הנכונות, כמו, למה את כל כך מתנגדת כשמראים לך את החוזקות שלך? ממה את מפחדת? למה את לא מכירה ביכולות שלך לרפא את עצמך? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לך לעזור לעצמך? כי יש לי, דוקטור יקר, יש לי תשובות לדברים האלה וכן, אני חושבת שאני מספיק אמיצה כדי לדבר על התשובות לדברים האלה, אבל זה לא באמת מעניין אותך. לא. אתה נועדת להדוף אותי מלכתחילה, עוד מלפני שחתמתי על טופסי האשפוז, כדי "לעזור" לי להתמודד עם פרידה. איזה תהליך בדיוק חשבת שאני יכולה לעשות שם בחודש? לא. כמו כמה מהמטפלים שכבר היו לי גם הוא נכנס אתי למשחקי פינגפונג שהתשובה עליהם הוחלטה מראש וכל ניסיון להידבר נתפס על ידו כהתנצחות, וכל מילה שלי שנאמרת נתפסת על ידו כ"אוי נו, שוב פעם הגבולית הזאת", עם כמה שאני מנסה להישמע הגיונית ולשמור על טון ענייני ולא רגשי.

ומעניין שאת כל הצוות מלבדו הצלחתי לשכנע שעם הקביעה הבסיסית של תאריך השחרור אין ולא הייתה לי בעיה, אלא עם פרק הזמן הכל כך זעום שהוקדש לי בטוב לבו כי רב. אולי לא ממש את כל הצוות, אבל בטח את הצוות שמטפל בי אישית, וגם עוד כמה שניסו לשמור על ניטרליות, אבל היו מאוד אמפתיים, על גבול ההנהון. האם אני עד כדי כך מניפולטיבית? אני, שדווקא פניתי למטפלת האישית שלי שם ואמרתי לה - בואי, הנה השאלות הנכונות, בואי לא נבזבז את הזמן המועט שיש לנו, תשאלי אותי, תעזרי לי. השאלות שלי אמיצות, הן אינן מקנטרות. זה מה שאני רוצה שישאלו אותי ועל זה אני רוצה לענות. אבל הוא כמו קיר אטום ולא מוכן לשמוע.

המדריכה שלי הציעה לי להראות לו את המניפסט למטפלים שחיברתי, על עשה ואל תעשה בטיפול, ולכתוב לו גם כמה מילים אישיות. אולי אני אעשה את זה, אבל זה לא ישכנע אותו ולא ישנה את דעתו. ובכלל, בעוד שבוע וחצי אמורה להיות לנו פגישה משותפת - לי, לעו"סית שלי מהדיור המוגן, לרופא ולמתאמת הטיפול האישית שלי במחלקה. סתם בזבוז זמן, אם תשאלו אותי. בזבוז זמן של כולנו. הוא לא מבין, הוא מעולם לא ניסה להבין, הוא מלך מלכי המלכים של המחלקה, והוא שקבע מראש בספר החיים את הגורל שלי. שום דבר לא ישנה את זה, אבל המדריכה אמרה לי לעשות את ההשתדלות שלי, ולפחות לפרוק על הדרך את מה שאני מרגישה.

קחי שליטה על החיים שלך, את יכולה, את מסוגלת. לא להאמין לי בשיט שאין לי כוחות. להסתכל עליי כעל מי שמבזבזת את משאבי המערכת ושעליי להודות על טוב לבו שהסכים בכלל לאשפז אותי. קצת אירוני, תודו: כדי שיבין שאני באמת סובלת ושאין לי כוחות ושאני צריכה להישאר שם - אולי אני כן צריכה לפגוע בעצמי, אולי אז הוא יבין. מצד שני, אם אעשה את זה הוא יסלק אותי באותו הרגע. משמע: אין מוצא. אין מוצא מלחיות בתוך הגוף הזה, אין מוצא בקשר למציאת מסגרת חלופית לכשאשתחרר משם ("חפשי לעצמך, יש לך מספיק כוח בלה בלה בלה"), ואין מוצא בקשר לשום דבר אחר.

בשבוע הבא אני אתייעץ עם איילה על אפו ועל חמתו. להקיף את עצמי בדמויות חמות ותומכות, אמרה לי האישה החכמה. ולחפש מסגרת חלופית. יעזרו לי עם זה, אני גם ככה על סף פירוק. וכשאני מספרת לו שאני לא מצליחה לעבוד וללמוד הוא נועץ בי את המבט ההוא של 'את יכולה לעשות הכול, תפסיקי לעבוד עליי'. אולי זו פרשנות שלי. סביר אפילו שזו פרשנות שלי, אבל אלו התדרים שאני קולטת, ואני כועסת כל כך על אזלת היד של המערכת שלא עושה דבר כדי להבין, כדי להקל, כדי לצאת קצת מהקופסה, מהחשיבה הכל כך מקטלגת. אני מבינה את הקושי שלהם להתמודד עם מי שסובל מההפרעה המחורבנת הזאת. אנחנו עושי צרות לא קטנים. לפחות כמה מאתנו, רבים מאתנו. אני באמת לא חושבת שאני אחת כזאת. אני תמיד נכנסת לכל הקבוצות. מגיעה בזמן. לוקחת חלק פעיל בדיונים. משתפת פעולה בטיפול. לוקחת תרופות. לעולם לא שוכחת להצטייד מבעוד מועד בתרופות. מתמידה באדיקות גם בדברים שעושים לי רע (וסוף סוף לומדת לקום וללכת גם מהם). אבל המערכת (כלומר הוא, כמייצג שלה) כל כך מקובעת, כל כך נוקשה, חסרת רחמים ופשרות. וזה עצוב, כי אני בטוחה שאני לא היחידה. אבא שלי אמר לי מגיל אפס שאני ילדה קשה, והייתי ילדה כל כך טובה וצייתנית. זה לא הגיע לי. זה לא מגיע לי גם עכשיו. קשה לכם? תתמודדו! תהיו אמיצים! הכי קל זה להעיף אותי מהמחלקה עם התירוץ הזה של הגבולות. אל תבחרו בפתרון שקל לכם, תנסו להיות אמיצים, יצירתיים, אבל חשוב יותר מהכול, וזה כולל הכול, תלמדו להקשיב. ולהודות בטעויות שלכם. אתם לא אלוהים, אפילו לא קרובים להיות הסגנים שלו. קצת להנמיך את האף.

אבל אני יודעת שאני מדברת לקיר. ואני יוד

 

[אלומת האור]

וחשוב לי להבהיר משהו נוסף

גם אם בן אדם הוא כן "אישיות גבולית טיפוסית", עדיין מגיע לו טיפול חם, אוהד, מקבל ומכיל. זה שאני לא "טיפוסית" לא באמת משנה משהו למערכת. גם אם מישהו פסיכוטי מספר לך (לרופא) משהו - תקשיב לו. איך אומר המשפט הפסאודו-מצחיק: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

אני הרי יושבת במסדרונות האלה כבר בערך עשר שנים, אני רואה ושומעת. בתוך עמי אני חיה. אני רואה את שפת הגוף של המטפלים, אני בעצמי מרגישה ורואה איפה אנחנו, המטופלים, עולים למטפלים על העצבים. הרי לא פעם נאמרו לי ע"י מטפלים דברים מאוד קשים, כמו שאני בלתי נסבלת ושאני מעייפת, ומטפלת ששאלה אותי אם ההורים שלי באמת מתו או שאני "הרגתי" אותם מהבחינה של לוותר עליהם בעודם בחיים. ודברים קשים נוספים שלא אכנס לזה כאן.

מטפלים כמו איילה הנפלאה וכמו הצוות האישי שמטפל בי באשפוז הם נדירים. אתם צריכים לראות איך איילה, איך הקולגה שלה, איך המטפלת האישית שלי באשפוז ואיך המדריכה של המטפלת האישית שלי באשפוז מסתכלות עליי. הן באמת רואות אותי. ולא רק אותי, הן ככה לכל אחד, אבל כשאני שם, אצלן, אני מרגישה שאני מרכז העולם בשבילן באותן דקות יקרות, והכי חשובה להן. גם הרופאה המחליפה של מנהל המחלקה הייתה כזו, וחבל שעזבה. מזל גדול נפל בחלקי להיות מטופלת ע"י מטפלות כל כך מקסימות שלפני הכול הן בנות-אדם. לצערי הרב זה נדיר. הן קודם כול רואות אותי, ולא את ההפרעה והמחלה. הן אינן מזלזלות בי וברגשות שלי, ואינן שופטות אותי עם דעה מוקדמת.

אבל הוא, ולצערי הרב רבים כמותו, נגועים בגישה המנערת, המכתיבה, וזו שיודעת הכול. שאין אפשרות להתווכח איתה ואין אפשרות לנצח את שיטתה לעולם. זה מכאיב ועצוב ומתסכל מאוד.

אף אחד מאתנו לא אשם במחלה/בהפרעה שלו. ולהטיח בבן אדם שמרגיש מרוסק שיש לו כוחות ולא לרצות או לפחות לנסות להבין, להקשיב, לשאול את השאלות הנכונות ברגישות - זה פשוט לא מקצועי בעליל, וגורם להתנגדות שתיצור נסיגה בטיפול.

כשאיילה אומרת לי שהיא מאמינה בי, אני מאמינה לה. כשהעו"סית שלי אומרת לי את זה, גם לה אני מאמינה. אבל אף אחת מהן לא זורקת לי בפרצוף משפטים שאין לי מה לעשות איתם חוץ מלהדוף ולהסתכן בתגית שהוחלה עליי עוד לפני שהוצאתי מילה מהפה, התגית שתיכתב לדיראון עולם במחשבי המערכת ובמכתב השחרור הצפוי שלי (שאני בטוחה שהוא כבר הכין אותו ורק מחכה לחתום).

 

[Lady Stark]

אוי מותק

מצטערת על התסכול. לדעתי האישית לוקים בהפרעה גבולית ממש לא בתחתית של שום דבר. אני לא חושבת שפסיכיאטרים בהכרח חושבים את זה ומי שכן, ממש לא נמצא במקצוע הנכון.
אני לא יודעת מי כן בתחתית, בתכלס (אבל הדיון הזה מזמין החלפת דעות קדומות מודעת לעצמה לגבי חולי נפש. כבר דיברנו על זה כאן מתישהו).
תראי אותך. כל כך אוהבת וסומכת, לא משנה איך יתייגו אותך.
כן גבולית קלאסית או לא קלאסית, את מבקשת טיפול בצדק.
אני לגמרי בעד שתיעזרי באיילה להמלצה או הפניה למאבחן נוסף.

 

[אלומת האור]

את לא 'גבולית', נכון?

אני מבטיחה לך שאילו היו מתייגים אותך ככזו, היית פוגשת יחס כמו שתיארתי. לא חסרים רופאים/פסיכולוגים/עו"סים/וכד' שחושבים ככה ומתנהגים ככה, בהתאם. קיימת סובלנות רבה יותר (לא בהכרח, הכול מתוך ניסיון אישי והידברות עם הרבה מאוד פגועי נפש שאני עובדת איתם או שפגשתי במחלקות ובמסדרונות בתי החולים ובאינטרנט) כלפי מי שסובל ממאניה דיפרסיה, למשל, או מדיכאון לסוגיו. בהפרעת אישיות גבולית יש משהו שמאוד מאיים על מטפלים. המון תובענות. קוצר-רוח. חוסר סובלנות. תלותיות. אינטנסיביות. נזקקות. החצנה. חוסר יציבות. מין 'גיל ההתבגרות' כזה שלא נפסק. זה מתיש. דווקא כנערה מתבגרת בכלל לא הייתי כזאת. הייתי מאוד שקטה, בצד, סבלתי מהתעללות בכל מקום אפשרי, מעולם לא מרדתי באיש או במוסכמה. זה התפרץ אצלי אחרי שאימא שלי מתה לי בידיים, ואז כל הבעיות החמירו מאוד בגלל הטריגר הזה, והגעתי למצב של חוסר תפקוד מרוב חרדות וייאוש.

ושימי לב שדיברתי רק לגבי היחס של הצוות הרפואי, לא של כלל האוכלוסייה, שמוקיעה חולי נפש באשר הם, בלי הבחנה. זה באמת דיון אחר.

ולגבי איילה התכוונתי יותר להתייעץ איתה אם לפרוש מהאשפוז לפני הזמן או להמשיך שם ובכלל לקבל חיזוק. היא לא מכירה מסגרות חוץ מגהה, שלשם כבר הבנתי שאני לא רוצה ללכת. אני לא יודעת לאן ללכת מכאן, אני כל כך מיואשת. רק זה שאראה אותה מחזיק אותי כאן, בחיי. והנה שוב חזרתי לנקודת המוצא, שהיא זו שגרמה להידרדרות שלי מלכתחילה - התלות הזאת בה, חוסר היכולת לקיים את עצמי ולהיעזר בעוד אנשים...

ותודה

.

 

[Lady Stark]

סומכת על הדיעה שלך

שאם זה מה שאת מרגישה אז זה משהו שמטפלים (נוראיים) שפגשת הקרינו.

אני איני גבולית, ההיפך - כל כך משדרת כלפי הסביבה את ההיפך מהבלגאן שמתרחש לי במוח. נשארת מתחת לרדאר, לא משנה מה. לא מוכנה לעשות ״צרות״. גם זאת בעיה... ההפנמה הבלתי פוסקת.

אני אנסה לברר על מסגרות נוספות, מותק.

 

[אלומת האור]

אני לא ממש

חוץ מהבכי ההיסטרי שלי אין לי מאפיין גבולי בולט במיוחד. לפעמים, כשאני קצת ב'היי' אני מדברת המון, אבל זהו בעיקר. אני לא טורקת דלתות, אני צייתנית מאוד ומדברת מאוד בשקט, ממש לא עושה צרות (ואולי חבל שכך, אלו שעושים צרות מרגישים הרבה יותר טוב ממני). בגלל זה אמרתי שאני לא ממש קלאסית.

 

[Lady Stark]

לי זה ברור שאת לא עושה צרות

את תמיד נעימה איתנו. ואת רואה אנשים מולך. שלא יהיה ספק, כן?

 

[אלומת האור]

 

[אלומת האור]

הכי לא מובן לי בעולם זה איך הרופא חושב שלטפל

בחוויה כל כך קשה של דחייה, של פרידה ושל אובדן באמצעות יצירת חוויה אחרת של דחייה, פרידה ואובדן יכולה באמת לטפל במישהו ולגרום לו ליציבות.

 

[Lady Stark]

תעדכני אותנו מחר, בסדר?

עדיף בשרשור חדש.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

מסכימה בהחלט

מצטערת שאין לי הרבה מילים חכמות ותומכות,
אני רק רוצה להגיד,
שאנחנו עדיין כאן בשבילך, מתי שתרצי לפרוק.

שולחת לך

ענקי!

 

[אלומת האור]

תודה רבה, מחבקת וליידי היקרות

כמעט כל השבת ישנתי. לא יודעת מה יהיה הסוף אתי, שלא מצליחה ללמוד ולעבוד. הכול כבד עליי. אני שמחה לחזור מחר למחלקה, יש תכנית מעניינת מחר ואנשים טובים. ואת זה רוצים לקחת ממני כדי לחנך אותי ל"גבולות". לעזאזל אתו.

תקשיבו למשהו מקסים:

https://www.youtube.com/watch?v=aHjpOzsQ9YI

 

[אלומת האור]

פפפ אפילו לא שמתי לב שהמשפט נקטע לי

לא זוכרת כבר מה היה ההמשך, רק שביקשתי שאם אתם יכולים לעזור לי לחשוב על מסגרת חלופית, חינמית, שיש בה טיפול אינטנסיבי, אני אשמח.

 

[אלומת האור]

רע לי בהחלט

המצב מתוח עם השותפה.
המצב מתוח כלכלית.
המצב מנחוס בריאותית.
המצב גרוע לימודית ועבודתית.
המצב גרוע כעסית, דיכאונית וחרדתית.

חוץ מזה הכול סבבה וזה, אתם יודעים. שבוע טוב.

 

[Lady Stark]

איך את היום?

 

[אלומת האור]

בעיקר עייפה, ואת?

 

[Lady Stark]

תנסי לישון מותק

אני לצערי באחד הימים הקשים. אבל מרגישה כבר שיפור מסוים מאז הבוקר.

 

[אלומת האור]

איזה לישון איזה

אני ביום ארוך מחוץ לבית, מלא חרדות ועכשיו גם דיכאון. והרבה כעס גם. אני מוצפת. מה קורה אצלך? רוצה לשתף?