מעניין. אהבתי את הסדרה מסיבות שונות לחלוטין
א. ההומור. הספרים כתובים בגוף-ראשון-מתחכם. בעוד הארי פוטר (הדמות) נורא רציני ומרגיש את כל סבל העולם על כתפיו, פרסי מסתכל על הצד המגוחך של החוויות שהוא חווה. אני סאקר של כתיבה כזו (מבחינתי פרסי יכול להיות גרסה צעירה של ולאד טאלטוס מסדרת "ג'הרג"). אפילו שמות הפרקים קורעים אותי.
ב. מסרים. לפרסי יש דיסלקסיה והספר "מסביר" אותה בתור נקודת חוזק ולא חולשה. יש עוד כמה מקרים כאלו של מסרים שרירדן הכניס בתור פרטי עלילה אבל אני כבר לא זוכר משהו קונקרטי, רק את ההתרשמות שלי מזה.
ג. התמה של הורות. הספר מתייחס לאלים כמו להורים גרושים שנוטשים את הילדים שלהם. לדעתי זה היה גאוני, וזה אפילו שיחק תפקיד חשוב בסיום. בכלל, זה שלפרסי יש אמא חיה (!!!) ותומכת(!!!!!) שאשכרה יודעת מה עובר עליו ויכולה לעזור לו זו נקודת חוזק. יותר מדי סופרים מוציאים את ההורים מהתמונה כדי שלילד (או אפילו למבוגר) תהיה היכולת לעבור הרפתקאות מסכנות חיים בלי שאמא-אבא יתערבו ורירדן הראה כאן שזה לא באמת הכרחי.
א. ההומור. הספרים כתובים בגוף-ראשון-מתחכם. בעוד הארי פוטר (הדמות) נורא רציני ומרגיש את כל סבל העולם על כתפיו, פרסי מסתכל על הצד המגוחך של החוויות שהוא חווה. אני סאקר של כתיבה כזו (מבחינתי פרסי יכול להיות גרסה צעירה של ולאד טאלטוס מסדרת "ג'הרג"). אפילו שמות הפרקים קורעים אותי.
ב. מסרים. לפרסי יש דיסלקסיה והספר "מסביר" אותה בתור נקודת חוזק ולא חולשה. יש עוד כמה מקרים כאלו של מסרים שרירדן הכניס בתור פרטי עלילה אבל אני כבר לא זוכר משהו קונקרטי, רק את ההתרשמות שלי מזה.
ג. התמה של הורות. הספר מתייחס לאלים כמו להורים גרושים שנוטשים את הילדים שלהם. לדעתי זה היה גאוני, וזה אפילו שיחק תפקיד חשוב בסיום. בכלל, זה שלפרסי יש אמא חיה (!!!) ותומכת(!!!!!) שאשכרה יודעת מה עובר עליו ויכולה לעזור לו זו נקודת חוזק. יותר מדי סופרים מוציאים את ההורים מהתמונה כדי שלילד (או אפילו למבוגר) תהיה היכולת לעבור הרפתקאות מסכנות חיים בלי שאמא-אבא יתערבו ורירדן הראה כאן שזה לא באמת הכרחי.
