בלבול הוא הנתיב להארה.
האמת, "חשוב לשמור אותם מבולבלים" נאמר קצת בצחוק, וגם היה בו שמץ רמז לעצמי בלבד לבוצ'ית אחת שבראיון אמרה שפריט החובה האופנתי לבוצ'יות הוא שמלה אדומה קטנה, "to keep everyone on their toes". אבל באשר לסיבה לא לענות למוכר אם אני בן או בת, קודם כל כי לא תמיד נוח לי לענות על זה ברגע נתון, ולוותר על משהו בתשובה. יש הרבה רגעים שהייתי עונה לו, ויש הרבה רגעים שעדיף לי שלא. הבהרתי לו שלא מפריע לי באילו פעלים הוא משתמש (זכריים או נקביים), כך שבניגוד לתיאור שלך, הוא לא היה במתח מהחשש לפגוע בי ומההתפתלות בשימוש בלשון רבים/ציווי עמומה. הוא היה במתח מעצם הצורך שלו לכפות עליי לענות לו, שלא לדבר על זה שהיה ברור שהכוונה הראשונית שלו היתה בעיקר לרדת עליי על חוסר הבהירות המגדרית. לצערו, לא הייתי במצב רוח הנעלב, אלא באותו רגע דוקא במצב רוח הנחוש. אני לא מחסידי הבלבול המוחלט, וממילא כולנו מניחות הנחות מגדריות לגבי א/נשים ברחוב ונפנה אליהן במגדר שנראה לנו מתאים סטריאוטיפית, אבל אם מישהי תבהיר לי שלא משנה לה איך אפנה אליה, אני אבחר לעצמי מה שארצה, או אגוון ביניהם, ולא אתעקש לדרוש ממנה צורת פעלים מועדפת. במקום הזה, חשוב היה לי לא להיכנע ללחץ שלו ולאלץ אותו לא לפחד מהבלבול הזה (לא שזה כזה קל, או שאילצתי אותו לא לפחד, אבל לפחות לא נתתי לו לכפות עלי את הצורך והפחד שלו).