למדתי [קצת] עם אווה, למדתי עם מנדל
מורים קצת קשים, אבל אין מה לעשות. מורים אתה לא יכול לתכנת. אתה מסתדר עם מה שאתה מקבל ומתאמץ להתאים את עצמך. אחרי הכל, אלה הציונים שלך, תעודת הבגרות שלך והעתיד שלך. זה גם הזמן שלך ואתה זה שתצטרך לבזבז אותו בהשלמות למיניהן. אז עושים קצת מאמץ, גם כשלא נוח, ומנסים להתגבר. תראי, לא מזמן סיימתי בצפר. אני עדיין זוכר איך כיתה נראית מבפנים ואיך שיעור מתנהל מבפנים. למעט מקרים חריגים שכן מטופלים [את אווה העיפו למיטב ידיעתי], רוב המורים ברמה סבירה פלוס. אלה שמערימים קשיים הם לרוב התלמידים. או שהם לא יודעים לשאול שאלה, או שקשה להם עם שתי דקות רצופות של שקט, או שהכל ביחד. טראסט מי, אני הייתי כזה. לספור את המורים הנורמליים על יד אחת? כולם בורחים? אני דווקא יכול לספור את הבורחים על יד אחת [מקסימום שתיים, במקרה הכי גרוע להעזר באחת מכפות הרגליים], ואת מספר המורים שלגמרי אי אפשר ללמוד איתם, על חצי יד. ועוד ישארו אצבעות ספייר. אני בטוח שאף אחד לא בא ואמר לך ששמים עלייך זין. את הפירוש את נתת. ולאנשים בגיל בצפר יש נטייה לדבר על כמה שהמערכת דופקת אותם ועל כמה שלא נותנים להם ללמוד למרות שהם נורא רוצים. או בקיצור, להטיל כמה שיותר מהאשמה על כל העולם במקום לקחת אחריות.