האמת...
שאותי זה לא כל כך מצחיק. חחח לא, כאילו, זה לא שיש לי משהו נגד נורית גלרון, ממש ממש לא, ותודה לאל שזה לא קרב בסגנון יפה ירקוני-שושנה דמארי (ז"ל) או ירדנה ארזי-עפרה חזה (ז"ל), אבל בתיכון זו הייתה מכת מדינה. זכורים לי שני טקסי זיכרון בתיכון, אחד יום השואה והשני יום הזיכרון. ביום השואה בקשו ממני לשיר את "מישהו של נורית גלרון", וביום הזיכרון אח"כ את "עצוב למות באמצע התמוז של יהודית רביץ". זה היה מעצבן. אני זוכרת שממש ממש התעצבנתי. אבל זה כמו שיגידו לי לשיר שיר של אמן אחד ויגידו שם של אמן אחר, חח בכל מקרה זה יעצבן אותי. כשזה נוגע למוזיקה, אני פרפקציוניסטית. בכלל, בעקבות התיכון שלמדתי בו, אני בכלל התפלאתי על העובדה שאנשים שם יודעים מי אלה יהודית רביץ ונורית גלרון. ילדי עמק צפונבונים ומעצבנים. אבל אני לא מבינה איך אנשים יכולים להתבלבל... כאילו, יש להן קולות שונים לגמרי. במהות, בדיקציה, באנרגיה, בעוצמה. ובעוד המון המון דברים. איך אפשר?