הדבר שהכי התחבר אלי - רגשי האשמה
אמנם אני כרגע על קטנוע בינוני , ולא שואף לעלות על אופנוע ספורטיבי , אלא לשדרג לכיוון דו"ש / גדלנוע. אבל תמיד יש את הסיכון , שאהיה לא מרוכז , ואחליק אפילו 5 מטרים מדלת הגישה לבית , על שכבת חצץ שהילדים תמיד מפזרים שם. ביציאה מהרחוב בו אני גר , ישנה צומת שבה 99 אחוז מהנהגים , בכל הכיוונים לא מכבדים תמרורי עצור , וכל פעם מחדש אני צריך להעריך מה יותר מסוכן - לגלוש קדימה ולהפגע מהרכב ממול , או להשאר במקום ולהפגע מהרכב מאחורי. ברכב אני לא חושב על זוטות כאלה , כי אם אני מחליט לעצור - הנתיב תפוס , ואין חכמולוג שממש ישפשף אותי כדי לחסוך עוד כמה שניות (תמיד יש , אבל ברכב אני מוגן). אני יודע שגם הפציעה הכי קטנה , תגרום לי לייסורי מצפון לא קלים - לא בגללי , בגלל ההורים והחברה. וזה לא משנה לאף אחד שאפשר להפגע ברכב/פיגוע/אופניים / ברגל. לשני גלגלים יש תדמית מסוכנת , נקודה. לקח לאמא שלי כמה שבועות להפנים את הרכיבה שלי על דו"ג , ולאחרונה היא די השלימה איתו ולא מתעלמת ממנו (מתעניינת עד כמה הוא מקצר לי את הפקקים , אם אני קופץ לרגע הביתה ומשאיר אותו לא קשור - היא מציקה לי שלא בסדר להשאיר אותו לא נעול , וזה בהשוואה לכך שפעם היא אמרה שאם אביא אופנוע , היא תשלם למישהו כדי שיגנוב אותו...) הדבר האחרון שמתחשק לי , זה לאמת את החששות שלה. כל פעם שאני שומע על תאונה זו או אחרת - אני כבר משכנע את עצמי שאני קונה רכב אוטוטו , ומתחיל להשתמש בקטנוע רק לעבודה , ולחברה כבר אגיע באוטובוסים , ובכלל הדו"ג הוא רק מטעמי חיסכון. בד"כ כבר באותו ערב אני מוצא את עצמי שוב על כביש 1 , תוהה מה יהיה הדו"ג הבא שלי , נהנה מעצם הרכיבה , אפילו שהיא בקו ישר , ולא על איזה אופנוע מנקר עיניים. זה ממכר . . .
אנשים , סעו בזהירות
הכי הכי הכי חשוב - זה להשאר שלמים ובריאים , ולזכור את זה כל הזמן. לא משנה אם נוסעים לרכיבה ספורטיבית , לטיול רגוע , למגרש סופרמוטו או למכולת כדי להעמיס על הקטנוע שישיית קולה לשבת.