"יום הניצחון" על הנאצים: היהודים בברה"מ הפסידו (אלקס ריף)
יהודים היו מיוצגים באופן לא פרופורציוני בצמרת השלטון הקומוניסטי, במנגנוני הדיכוי שלו וגם בקרב הלוחמים במלחמת העולם השנייה. אבל זה לא עזר להם מול האנטישמיות. מבט אחר על ה-9 במאי ועל הגיבורים בעל כורחם
מאת: אלקס ריף 6.5.2020
אֵלֶּה שֶׁשָּׂרְדוּ אֶת מִלְחֲמוֹת הָעוֹלָם והגוּלַאגִים
הָיוּ פַּחְדָנִים.
הֵם לֹא שָׁעֲטוּ קָדִימָה רִאשׁוֹנִים,
לֹא חָזְרוּ מִשְּׁבִי הָאוֹיֵב, כְּדֵי לֹא לְהֵחָשֵׁב בּוֹגְדִים בְּמוֹלַדְתָּם
אֵלֶּה שֶׁנִּפְצְעוּ לֹא הִבְרִיאוּ, חִכּוּ.
הֵם לֹא הָיוּ מְנַהֲלִים גְּדוֹלִים, לֹא עָשׂוּ טָעֻיּוֹת,
לֹא נִשְׁלְחוּ לְמַחֲנוֹת כְּפִיָּה,
וְאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁלְחוּ לֹא סָפְרוּ יָמִים, שָׁכְחוּ.
הֵם גַּם לֹא הִלְשִׁינוּ עַל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁכֵן,
רָעֲבוּ לְאֹכֶל בִּתְלוּשִׁים, הֶחְזִיקוּ פִּנְקָסִים וְהֶאֱמִינוּ בַּשִּׁיטָה,
וְאִם לֹא הֶאֱמִינוּ, יָדְעוּ שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹנֵן, שָׁתְקוּ.
אֵלֶּה שֶׁהֵקִימוּ אֶת הַמְּדִינָה הָיוּ טִפְּשִׁים,
אֶת הַחֲכָמִים דָּאֲגוּ לַהֲרֹג בַּזְּמַן.
נְכוֹנִים, חֲבֵרִים מִצְטַיְּנִים,
אִתָּנוּ כָּאן.
"יש כמובן גם יוצאים מן הכלל",
שיר מתוך הספר "טפשונת משטרים"
הרבה פעמים אנחנו אוהבים לדבר על מלחמות כעל אוסף של מעשי גבורה. "המלחמה הגדולה על המולדת", קראו בברית המועצות למלחמת העולם השניה. גם היום, 75 שנה אחרי הניצחון, היא עודנה האירוע המכונן בתרבות ובהיסטוריה של אזרחי ברית המועצות. שלא תבינו אותי לא נכון, היה הרבה הירואיזם במלחמה. אבל למעשה, רוב הגיבורים לא זכו להוקרה, אלא נרצחו.
בתקופת המהפכה הקומוניסטית, יהודים רבים הפכו לגיבורי המהפכה. מתוך חמשת מנהיגי מהפכת אוקטובר 1917: לנין, סטלין, לב בורשטיין (טרוצקי), משה רוזנפלד (קמינייב) וגרשון רדומיסלסקי (זינובייב) – ארבעה היו יהודים. סטאלין היה גרוזיני, אמו של לנין ממוצא יהודי והשלושה הנותרים יהודים "מלאים". האם הם הובילו את המהפכה כי באמת האמינו בה, או כי רצו מאוד להאמין במשטר חדש זה, שלפחות בהתחלה לא התייחס אליהם כאזרחים סוג ב', כפי שעשה הצאר? את זה לא נדע. יש שיגידו שהם האמינו באמת ובתמים שהם מביאים לעולם בשורה חדשה, עולם פועלים חדש. אמא שלי הייתה כזאת – קומוניסטית בדם. היא האמינה במשטר הקומוניסטי וברצונו להביא שיוויון לכל פועלי העולם. ״טפשונת משטרים״, אני קוראת לה היום.
מהר מאוד היהודים הפכו לאליטה החדשה. מסתבר שגם הם, שרק לפני רגע היו הנרדפים, אחרי שנפלו בשבי של אידיאולוגיה משיחית, הפכו לרוצחים מהגדולים שידעה ההיסטוריה המודרנית. יאגודה, המקים והמפקד של נ.ק.וו.ד, הגוף שעסק בריגול פנים, שאחראי למותם של לפחות 10 מיליון בני-אדם, היה יהודי. כמחצית מחוקריה הבכירים של הצ׳קה (המשטרה החשאית) היו יהודים. יהודי עמד בראש הצוות שהוציא להורג את הצאר ניקולאי השני ומשפחתו. ב-1934, 38.5% מבעלי התפקידים הבכירים ביותר במנגנוני הביטחון הסובייטים היו ממוצא יהודי. בראש המינהל המרכזי של הגולאג (מחנות העבודה) עמדו יהודים כמעט לכל אורך שנות ה-30.
כל זה לא עזר ליהודים. ב-1924, כשלנין מת וסטלין עלה לשלטון, הוא התחיל לחסל את כל צמרת המפלגה הבולשביקית, בתוכם את היהודים שהובילו את המהפכה, והמשיך בטרור כנגד מאות אלפי אזרחים סובייטים, בתוכם יהודים. כל מי שהיה בעמדת כוח שאיימה עליו – חוסל. זאת ועוד, גל חדש של אנטישמיות הגיע לעולם: ״יודו-בולשביזם״ – הטענה שהקומוניזם הוא כלי בידי היהודים להשתלט על העולם. ובאופן אירוני, בזמן שהמרוויחים העיקריים בשנות הפריחה היו יהודי הערים הגדולות, מי שסבל פוגורומים הם דווקא יהודי הכפרים, בעיקר באוקראינה. היהודים הבינו את המסר. צריך להוריד את הראש. מי שלא מתבלט – שורד.
אבל אז הגיעה המלחמה, ושוב יהודים רבים ניסו להיות גיבורים, להצטיין. סבא שלי לחם בחזית כפלס, עסק במיקוש ונטרול פצצות 300 ק״מ מקווי האויב. נפצע פעם אחת קל וחזר להילחם. נפצע פעם שניה קשה ולא חזר לקרב. גם לא חזר לעצמו.
חצי מיליון יהודים שירתו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. גייסו את כל מי שהיה מעל גיל 18 ולפעמים גם פחות, רובם הגיעו לחזית בשלב כזה או אחר. ומשם, אי אפשר היה לברוח. סטלין הוריד את פקודה 227, לירות במי שנסוג כשניתנת פקודת להסתער. מן הצד השני, הנאצים נותנים פקודה לחסל מיידית כל חייל יהודי שנופל בשבי.
ואם זה לא מספיק, האנטישמיות הרימה ראש ולחיילים היהודים יצא שם של עצלנים. כאלה שמנסים להתחמק מלהילחם בחזית, על אף שהסטטיסטיקה הרשמית סתרה סטיגמות כאלה: כ-80% מהיהודים שהתגייסו שירתו ביחידות קרביות ו-27% התגייסו בהתנדבות, יותר מכל קבוצת לאום אחרת בברית המועצות. חמישים אחוז מתוכם לא חזרו. אלה שחזרו, חשבו שקנו את כרטיס הכניסה לחברה הסובייטית.
אבל קרה בדיוק ההיפך. ב-1945 מסך של ברזל יורד בין מזרח למערב אירופה ותקופה חדשה מצפה ליהודים. היהודי עשה את שלו, היהודי יכול ללכת. הפרנויה של סטלין מחריפה והוא מחליט שהיחידים שלא יבגדו בו הם בני העם הרוסי. רוסיה פונה ממשטר בעל אידיאולוגיה קוסמופוליטית למדינה לאומית-רוסית. רוסים אתניים מוכנסים באופן מסיבי לצמרת המפלגה. מגיע הזמן להעיף משם סופית את כל היהודים.
ב-1948, יהודים רבים מפתחים תקווה וגאווה חדשה – מדינת ישראל הצעירה. יש אפילו מעטים שמעיזים לבקש לעלות לישראל כדי להצטרף למלחמה. אך סטלין, מאוכזב מהלאומיות היהודית המתעוררת וחושש מהחיבור עם המדינה החדשה, פועל ביד קשה נגד האליטה היהודית: כל המוסדות ובתי התרבות היהודיים נסגרים, בתוכם גם 11,000 בתי ספר יידישאים חילוניים.
המסר הועבר. מרבית היהודים זונחים את התקווה, אבל מאוחר מדי. סטלין מתחיל לטהר את היהודים מעמדות משפיעות בתעשייה, באוניברסיטאות ובתוך המנגנון הבירוקרטי. הם מועברים לתפקידים בעלי השפעה קטנה או נעצרים בקידומם. שלוש שנים אח״כ, במה שיכונה לימים ״ליל המשוררים״, ייעצרו, יואשמו בבגידה ויוצאו להורג כל האליטה של תרבות היידיש הסובייטית – המשוררים, הסופרים, אנשי הרוח ומובילי הדעה. כל החכמים והמנהיגים מוגלים, נכלאים או נרצחים. מוכנסות מכסות ליהודים בחינוך הגבוה ובתחומי תעסוקה רבים.
יהודים היו מיוצגים באופן לא פרופורציוני בצמרת השלטון הקומוניסטי, במנגנוני הדיכוי שלו וגם בקרב הלוחמים במלחמת העולם השנייה. אבל זה לא עזר להם מול האנטישמיות. מבט אחר על ה-9 במאי ועל הגיבורים בעל כורחם
מאת: אלקס ריף 6.5.2020
אֵלֶּה שֶׁשָּׂרְדוּ אֶת מִלְחֲמוֹת הָעוֹלָם והגוּלַאגִים
הָיוּ פַּחְדָנִים.
הֵם לֹא שָׁעֲטוּ קָדִימָה רִאשׁוֹנִים,
לֹא חָזְרוּ מִשְּׁבִי הָאוֹיֵב, כְּדֵי לֹא לְהֵחָשֵׁב בּוֹגְדִים בְּמוֹלַדְתָּם
אֵלֶּה שֶׁנִּפְצְעוּ לֹא הִבְרִיאוּ, חִכּוּ.
הֵם לֹא הָיוּ מְנַהֲלִים גְּדוֹלִים, לֹא עָשׂוּ טָעֻיּוֹת,
לֹא נִשְׁלְחוּ לְמַחֲנוֹת כְּפִיָּה,
וְאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁלְחוּ לֹא סָפְרוּ יָמִים, שָׁכְחוּ.
הֵם גַּם לֹא הִלְשִׁינוּ עַל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁכֵן,
רָעֲבוּ לְאֹכֶל בִּתְלוּשִׁים, הֶחְזִיקוּ פִּנְקָסִים וְהֶאֱמִינוּ בַּשִּׁיטָה,
וְאִם לֹא הֶאֱמִינוּ, יָדְעוּ שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹנֵן, שָׁתְקוּ.
אֵלֶּה שֶׁהֵקִימוּ אֶת הַמְּדִינָה הָיוּ טִפְּשִׁים,
אֶת הַחֲכָמִים דָּאֲגוּ לַהֲרֹג בַּזְּמַן.
נְכוֹנִים, חֲבֵרִים מִצְטַיְּנִים,
אִתָּנוּ כָּאן.
"יש כמובן גם יוצאים מן הכלל",
שיר מתוך הספר "טפשונת משטרים"
הרבה פעמים אנחנו אוהבים לדבר על מלחמות כעל אוסף של מעשי גבורה. "המלחמה הגדולה על המולדת", קראו בברית המועצות למלחמת העולם השניה. גם היום, 75 שנה אחרי הניצחון, היא עודנה האירוע המכונן בתרבות ובהיסטוריה של אזרחי ברית המועצות. שלא תבינו אותי לא נכון, היה הרבה הירואיזם במלחמה. אבל למעשה, רוב הגיבורים לא זכו להוקרה, אלא נרצחו.
בתקופת המהפכה הקומוניסטית, יהודים רבים הפכו לגיבורי המהפכה. מתוך חמשת מנהיגי מהפכת אוקטובר 1917: לנין, סטלין, לב בורשטיין (טרוצקי), משה רוזנפלד (קמינייב) וגרשון רדומיסלסקי (זינובייב) – ארבעה היו יהודים. סטאלין היה גרוזיני, אמו של לנין ממוצא יהודי והשלושה הנותרים יהודים "מלאים". האם הם הובילו את המהפכה כי באמת האמינו בה, או כי רצו מאוד להאמין במשטר חדש זה, שלפחות בהתחלה לא התייחס אליהם כאזרחים סוג ב', כפי שעשה הצאר? את זה לא נדע. יש שיגידו שהם האמינו באמת ובתמים שהם מביאים לעולם בשורה חדשה, עולם פועלים חדש. אמא שלי הייתה כזאת – קומוניסטית בדם. היא האמינה במשטר הקומוניסטי וברצונו להביא שיוויון לכל פועלי העולם. ״טפשונת משטרים״, אני קוראת לה היום.
מהר מאוד היהודים הפכו לאליטה החדשה. מסתבר שגם הם, שרק לפני רגע היו הנרדפים, אחרי שנפלו בשבי של אידיאולוגיה משיחית, הפכו לרוצחים מהגדולים שידעה ההיסטוריה המודרנית. יאגודה, המקים והמפקד של נ.ק.וו.ד, הגוף שעסק בריגול פנים, שאחראי למותם של לפחות 10 מיליון בני-אדם, היה יהודי. כמחצית מחוקריה הבכירים של הצ׳קה (המשטרה החשאית) היו יהודים. יהודי עמד בראש הצוות שהוציא להורג את הצאר ניקולאי השני ומשפחתו. ב-1934, 38.5% מבעלי התפקידים הבכירים ביותר במנגנוני הביטחון הסובייטים היו ממוצא יהודי. בראש המינהל המרכזי של הגולאג (מחנות העבודה) עמדו יהודים כמעט לכל אורך שנות ה-30.
כל זה לא עזר ליהודים. ב-1924, כשלנין מת וסטלין עלה לשלטון, הוא התחיל לחסל את כל צמרת המפלגה הבולשביקית, בתוכם את היהודים שהובילו את המהפכה, והמשיך בטרור כנגד מאות אלפי אזרחים סובייטים, בתוכם יהודים. כל מי שהיה בעמדת כוח שאיימה עליו – חוסל. זאת ועוד, גל חדש של אנטישמיות הגיע לעולם: ״יודו-בולשביזם״ – הטענה שהקומוניזם הוא כלי בידי היהודים להשתלט על העולם. ובאופן אירוני, בזמן שהמרוויחים העיקריים בשנות הפריחה היו יהודי הערים הגדולות, מי שסבל פוגורומים הם דווקא יהודי הכפרים, בעיקר באוקראינה. היהודים הבינו את המסר. צריך להוריד את הראש. מי שלא מתבלט – שורד.
אבל אז הגיעה המלחמה, ושוב יהודים רבים ניסו להיות גיבורים, להצטיין. סבא שלי לחם בחזית כפלס, עסק במיקוש ונטרול פצצות 300 ק״מ מקווי האויב. נפצע פעם אחת קל וחזר להילחם. נפצע פעם שניה קשה ולא חזר לקרב. גם לא חזר לעצמו.
חצי מיליון יהודים שירתו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. גייסו את כל מי שהיה מעל גיל 18 ולפעמים גם פחות, רובם הגיעו לחזית בשלב כזה או אחר. ומשם, אי אפשר היה לברוח. סטלין הוריד את פקודה 227, לירות במי שנסוג כשניתנת פקודת להסתער. מן הצד השני, הנאצים נותנים פקודה לחסל מיידית כל חייל יהודי שנופל בשבי.
ואם זה לא מספיק, האנטישמיות הרימה ראש ולחיילים היהודים יצא שם של עצלנים. כאלה שמנסים להתחמק מלהילחם בחזית, על אף שהסטטיסטיקה הרשמית סתרה סטיגמות כאלה: כ-80% מהיהודים שהתגייסו שירתו ביחידות קרביות ו-27% התגייסו בהתנדבות, יותר מכל קבוצת לאום אחרת בברית המועצות. חמישים אחוז מתוכם לא חזרו. אלה שחזרו, חשבו שקנו את כרטיס הכניסה לחברה הסובייטית.
אבל קרה בדיוק ההיפך. ב-1945 מסך של ברזל יורד בין מזרח למערב אירופה ותקופה חדשה מצפה ליהודים. היהודי עשה את שלו, היהודי יכול ללכת. הפרנויה של סטלין מחריפה והוא מחליט שהיחידים שלא יבגדו בו הם בני העם הרוסי. רוסיה פונה ממשטר בעל אידיאולוגיה קוסמופוליטית למדינה לאומית-רוסית. רוסים אתניים מוכנסים באופן מסיבי לצמרת המפלגה. מגיע הזמן להעיף משם סופית את כל היהודים.
ב-1948, יהודים רבים מפתחים תקווה וגאווה חדשה – מדינת ישראל הצעירה. יש אפילו מעטים שמעיזים לבקש לעלות לישראל כדי להצטרף למלחמה. אך סטלין, מאוכזב מהלאומיות היהודית המתעוררת וחושש מהחיבור עם המדינה החדשה, פועל ביד קשה נגד האליטה היהודית: כל המוסדות ובתי התרבות היהודיים נסגרים, בתוכם גם 11,000 בתי ספר יידישאים חילוניים.
המסר הועבר. מרבית היהודים זונחים את התקווה, אבל מאוחר מדי. סטלין מתחיל לטהר את היהודים מעמדות משפיעות בתעשייה, באוניברסיטאות ובתוך המנגנון הבירוקרטי. הם מועברים לתפקידים בעלי השפעה קטנה או נעצרים בקידומם. שלוש שנים אח״כ, במה שיכונה לימים ״ליל המשוררים״, ייעצרו, יואשמו בבגידה ויוצאו להורג כל האליטה של תרבות היידיש הסובייטית – המשוררים, הסופרים, אנשי הרוח ומובילי הדעה. כל החכמים והמנהיגים מוגלים, נכלאים או נרצחים. מוכנסות מכסות ליהודים בחינוך הגבוה ובתחומי תעסוקה רבים.
