יום הפטירה של אימא שלי

[אלומת האור]

יום הפטירה של אימא שלי

אין כבר מילים. עשר שנים, ואיילה אחת שהולכת גם

 

[נסיכת הכוכב]

מדליקה נר לזכרה

ולך שולחת ענק ובלי מיים מאחת שאיבדה את אמא
אני יודעת שרק חיבוק גדול יעזור ,

 

[DOCTOR W H O]

משתתפת בצערך

שולחת לך חיבוק ענקי

 

[אלומת האור]

תודה לכן

למזלי ישנתי מהלילה עד עכשיו, כך שהפסדתי איזה חצי יום.
למרות שמה זה באמת משנה. החיים ימשיכו כמו שהמשיכו עד היום, בלעדיה, ועוד כמה שבועות גם נווה המדבר שלי, היקרה מכול, עוזבת אותי. כלומר לא אותי, את המרפאה, אבל עדיין - התוצאה אותה תוצאה ואני אהיה לבד. בלעדיה. ואני פוחדת כל כך להיות בלעדיה. וזה לא פייר שאנשים טובים שנכנסו לי ככה לחיים וללב נלקחים ממני. זה לא פייר

 

[Lady Stark]

מצטערת, מותק.

שולחת חיבוק. מצטערת שאין לי יותר מזה כרגע. ימים לא קלים גם בשבילי.

 

[אלומת האור]

תודה, אני מעריכה את זה

ואת תמיד יכולה לכתוב לי גם באישי, את יודעת

 

[ליידי באבא3]

תחזיקי מעמד

 

[אלומת האור]

תודה

זה בלתי נתפס. עשר שנים, כאילו כלום. ובעצם, כל כך הרבה. זה פשוט לא נתפס. וגם איילה עכשיו... להבדיל, אבל התוצאה אותה תוצאה.

 

[אלומת האור]

טריגר

אני רוצה למות. לא מרגישה טוב. הייתי רוצה להתאחד עם אמי ולהסתלק מכאן. לא לעבור שוב את כאב הנטישה ע"י מישהי כל כך אהובה שעומדת לעזוב בקרוב. האור שלי. נווה המדבר שלי. הרופאה עם עיני האיילה העמוקות כל כך שמחבקת כל כך וקשובה כל כך, וכל זה עומד להילקח בסמוך מאוד ליום הפטירה. זה לא הוגן ולא פייר, עם כל האמפתיה והפרגון שאני מנסה לגרד מתוכי כלפיה. הייתי רוצה למות או לפחות לא להרגיש. כמה סרוקוול כבר יכול בן אדם לקחת. הרי מתישהו זה ייגמר ומתישהו האוכל כאופציה מנחמת ייגמר ואני אשאר בלי שום "שד" לינוק ממנו (סליחה על הגרפיות - אני לא נמשכת אליה מינית כלל וכלל, אני כן רואה בה אימא טובה). ומה יהיה אתי. אני לא תופסת מה יהיה אתי. וכמו עם אימא אז, אני יודעת שהכול ייגמר עוד מעט ואין בשביל מה. ואין בשביל מי. וזה נתפס לי כאסון חסר פרופורציות, אני יודעת שזה חסר פרופורציות, אבל זה הכאב שלי והוא 100% ממני. ואני לא מסוגלת כרגע לעשות את ההבדל. ואני לא מסוגלת להירגע. והכול חשוך וקודר, גם השמים, ואני צריכה להתקלח ושואלת את עצמי בשביל מה. בשביל מי. אני אעשה את זה, אבל אין לשום דבר טעם. בטח לא כשאני לא יכולה לבלמס עקב השלשולים (זה כבר יותר טוב, ב"ה). עצוב לי וקהה לי ואין לי טיפת סבלנות. אני לא אעשה שום דבר אובדני, לא עכשיו ואני מקווה שלא בכלל, אני רק פורקת את הרצון שלי עכשיו פשוט לא להיות. לא להיות יותר. אני לא יכולה יותר עם זה

 

[אלומת האור]

ככה, ככה בדיוק אני רוצה

 

[אלומת האור]

אחי המסכן

התעלף אתמול במקלחת. אתמול הוא השתחרר מאשפוז, אני מתכוונת למקלחת בבית שלו. הוא איבד את ההכרה ונפל על אשתו שעזרה לו. הוא התאושש והחלים, ופרסם סטטוס בפייסבוק שלו, שבו הוא שאל שאלה חצי רטורית: למה רק כשאין לנו, אנחנו יכולים לראות ולהודות על מה שהיה? למה רק כשאין בריאות אנחנו יודעים להוקיר אותה? ואז הוא הוסיף שללא המשפחה שלו הוא לא היה יכול לעבור את זה, את הניתוח, את ההתאוששות, כי איך בן אדם יכול לתפקד בלי לשרת את עצמו ברמה הכי בסיסית של לשתות כוס מים לבד כשאתה מחובר לצינורות... או להתקלח כשאתה בבית לבד ואין מי שישמור עליך 24 שעות.

ולא יפה להגיד את זה, אבל קינאתי וגם כעסתי. אתה כותב על המשפחה שלך, המשפחה התומכת והחמה שלך (שהיא באמת כזאת! אני מתה על הילדים המאומצים שלו, ואשתו גם סבבה לגמרי), זו שמכרכרת סביבך ושבזכותה אתה מחלים ומודה שלא יכול בלעדיהם, אבל על המשפחה שממנה באת אתה לא כותב דבר. אתה לא רוצה ולא יכול להגיש עזרה, גם לא לזו שצעירה ממך ביותר מ-15 שנה, להזמין אותה לביתך כשנשרף לה הבית (גם אחותי לא הזמינה אותי אז, נהפוך הוא, היא סירבה לבקשה שלי לבוא אליה), להתקשר לאחותך כשהיא מאושפזת חודשיים בבי"ח ואתה יודע מכך היטב, אתה לא מתקשר אפילו פעם אחת לשאול מה שלום אחותך, שגרה לבד, כשנופלים טילים על אזור המגורים שלה, אבל לאחותך הגדולה כן מתקשר למרות שיש לה את המשפחה שלה והיא לא לבד... מה אני אגיד לכם, זה מרתיח אותי. אני לא מצליחה ללמוד להפחית את הציפיות שלי ממנו. אני לא מצליחה להבין איך הוא יכול להיות כל כך דיכוטומי, להתעלם ולא להתעניין בכלל... והמשפחה שלו הרוסים עליו, במפלגה שלו מתים עליו, בעבודה מקדמים אותו עוד ועוד, איך כולם רואים מה שאני לא רואה ולא רואים את מה שאני רואה כבר 39 שנים???

אני לא מבינה את זה. וגם אחותי - מתברר שגם היא חטפה אתמול וירוס שלשולים נוראי - שלחה את בעלה אתמול בצהריים להביא לה דיאט קולה נגד הבחילה. ומה אתי? אילו היה חסר לי משהו בבית לא היה לי ממי לבקש. אולי מהשח"ע, אבל אם זה משהו שלא היה לו בבית, הוא מן הסתם לא היה רץ להביא לי. אני לא יכולה להסתמך על העזרה הפיזית שלו. בנושאי עזרה משפטית ולפעמים חגים אצל הוריו (נדיר, אבל העיקר הכוונה) הוא לא זמין לעזרה מסוג אחר בדרך כלל. שזה מצוין כשלעצמו, ואני מברכת על הקשר שלנו, אבל הוא לא יבוא לשמור עליי במקלחת אם אני אתעלף אחרי ניתוח.

זה דבר אחד כשאין משפחה, אבל כשיש משפחה והם בכל זאת לא מוכנים לעזור ברמה הכי בסיסית - זה אפילו כואב יותר.

ורציתי לכתוב עוד, אבל זה לא מכבד את המעמד של היום הזה בשבילי, אז אני אפסיק.

 

[אלומת האור]

מה בדיוק יש להגיד על זה? לא הרבה ט'

ניסיתי לדבר עם אחותי, אבל היא אמרה - כן, לא ייאמן שעברו 10 שנים... שאלתי את בעלי והוא אמר שדווקא כן נראה לו שעברו 10 שנים...
קצת נזכרנו בדברים מהשבעה (השבעה הזו הייתה מצחיקה למדיי, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני) וזהו.
אחי לא הזכיר את זה בכלל.
מה אני יכולה לעשות. אפילו לא הדלקתי נר.
מאז שהתעוררתי רק רואה סרטים ומשחקת במשחק הממכר הארור הזה שלא נותן לי להתקדם (פיתחתי התמחות רצינית בשלב 35).
כמהה לאנשים ופוחדת מחברתם.
מנסה להתעודד מכך שמחר יש לי פגישה עם אורלי, אבל אני בטוחה שיהיה לי קשה, כי אם אני אגיד לה שאני רוצה שהיא תהיה הרופאה שלי והיא תסרב? הרי היא עדיין לא יודעת בכלל שאיילה עוזבת...
צריכה לסדר קלמר תרופות ושונאת את זה.
מרגישה כמו תת-אדם. ג'יפה מזורגגת. לפחות אילו יכולתי לתקוע איזה בולמוס שיפחית מעוצמת הכאב, אבל אני לא יכולה, אחרי מה שהיה אתמול.
לפחות אילו היה לי כוח להתקלח, להרגיש קצת יותר טוב. אין בשביל מה ואין בשביל מי.
אני לא רואה שום דבר טוב כרגע, למרות שאני מנסה.
רוצה להתחנן אליה שלא תלך, שלא תעזוב, אבל היא תלך ותעזוב ואני אשאר בעולם הזה בלעדיה ואני לא מסוגלת לשאת את הרעיון הזה. לא יכולה. זה מכאיב מדיי. מספיק איבדתי בחיים שלי, לא רוצה יותר. לא רוצה. לא רוצה. אני בטח נשמעת כמו ילדה בת שלוש אבל זה מה יש עכשיו ואני יכולה לרקוע ברגליים כמה שאני רוצה, זה לא ישנה את המצב ואת ההחלטה שלה. יודעים מה? אני אפילו לא יודעת מה לומר לה בפגישה הבאה. בשביל מה אני מתאמצת להשיג אליה תורים. זה לא ישנה את המצב. אולי אני פשוט אתן לה לקרוא את הפוסט האחרון שלי. אני רוצה לכעוס עליה ולא יכולה. היא לא עושה את זה בכוונה. היא עושה את זה לטובתה, בעד עצמה, ולא נגדי. ועדיין.
לא מסוגלת להתמודד עם הכאב הזה. לא רוצה לחיות בעולם הזה בלעדיה. לא רוצה.

 

[ליידי באבא3]

את לא תת אדם ובטח ובטח לא "ג'יפה מזורגגת". אם כבר - כמו שכבר אמרתי - את אחת מהנשמאמיות היותר דגולות שיצא לי להיתקל בהן לאחרונה. עצם זה שלמרות כל מה שעבר עלייך ועדיין עובר עלייך הצלחת להישאר כזאת נשמאמי זה כבר הישג. הזובור שאני עברתי בחיים, למשל, הפך אותי למרירה, צינית, סרקסטית, חשדנית, פסימית, עויינת ודי שונאת אדם (אדם ישראלי, זאת אומרת)

.

תחזיקי מעמד.

 

[אלומת האור]

בבושקה, אני מרגישה כמו ג'יפה כי אין לי

אפילו כוח להתקלח. וזה מגעיל. וזה מרגיש לי כמו תת אדם. ברור שאילו הייתי צריכה לפגוש אנשים הייתי מתקלחת, מחר בבוקר אתקלח ב"ה.
ונשארתי צינית ועוד איך. האמת שזה הומור כזה ציני שעוזר לי לשרוד. בלעדיו כבר הייתי מתה מזמן.
ליידי, אני רוצה את איילה!!!! כאן ותכף ומיד ועכשיו. אני לא יכולה עם הכאב הזה, לא עומדת בזה

לא יכולה לא יכולה לא יכולה יותררררררררררררררררררררררר
תסתכלי על התמונה... אלו אני ונינה...

 

[על שביל ארוך]

תמונה יפה

 

[אלומת האור]

תודה לך. זאת גורי-גור שלי כשהייתה ממש גורונת

 

[מתבוננת מהצד 34]

מחבקת

בשתיקה ומדליקה

לזכרה.

 

[מיצי2013]

עצוב שבחיים מאבדים כל כך הרבה דברים ואנשים
כולם מאבדים, אבל בבד בבד מרוויחים דברים אחרים
לפעמים נדמה שאנשי הפורום הזה יודעים רק לאבד ולא מצליחים להרוויח
וחיים על התקווה שזה ככה רק בנקודת הזמן הזו.

 

[אלומת האור]

אני מודה לכן מקרב לב על העידוד

אני לא יכולה. קשה לי. קשה לי מדיי. אני פוחדת, מרגישה שהעולם הולך להתמוטט לי (שוב).
אולי סרוקוול? מאותו יום שאיילה הודיעה לי, לא לקחתי. אולי עשיתי טעות שכדאי לתקן אותה עכשיו.
איזה יום נאכס.

 

[אלומת האור]

טריגר

היא קוראת לי יפה. ואומרת לי שאני נהדרת. ומתלבשת נהדר. וצבעונית. וכותבת מדהים ומופלא. היא מקשיבה, היא באמת מקשיבה, לעולם לא מפסיקה אותי באמצע הדברים. כשאני אצלה (כמעט) מת העולם וזו רק אני ומדי פעם הפרעות בטלפון, ממש נדיר, וגם אז היא מתנצלת. היא מסתכלת עליי וכל כך רואה אותי. אף אחד לא מסתכל עליי ככה. היא רוכנת לעברי וכל שפת הגוף שלה מגויסת. היא עושה בשבילי ומתעניינת בי וחושבת עליי אפילו כשהיא בחופשה. היא אמרה לי יותר מפעם אחת שהיא אוהבת אותי. ומחבקת אותי חיבוק מערסל ומרגיע של טוב.

אז לכו תסבירו לי עכשיו איך אני מתמודדת עם החורבן, עם האובדן הנוסף הזה, עם הגיהינום של הבור שהיא תשאיר אחריה. ותגידו לי איך להפסיק לבכות ולפגוע בעצמי מרוב ייאוש. ותסבירו לי איך מתגברים. איך מתמלאים שוב. איך בכלל אפשר להמשיך לחיות כשהיא לא תהיה לי יותר. איך אפשר. איך אפשר. אני מתפרקת. לא רוצה וגם לא יכולה. לא יכולה. זה באמת כואב מדיי לאבד ככה. לא רוצה. הייתי רוצה לשאול למה אלוהים מתאכזר אליי ככה, אבל אני לא רוצה לרחם על עצמי ואני לא באמת חושבת שאלוהים רוצה להתעמר בי ולהתנכל לי. אני כן חושבת שאין לי מספיק כלים להתמודד עם זה בלי להגיע חלילה לאשפוז או למשהו קשה אחר. אני מרגישה שאני ננטשת, נזרקת מרום ההר אל בירא עמיקתא ואין לי מי שיציל אותי (הייתי נותנת אסוציאציה אחרת, אבל אני לא מעזה). והיא אוהבת אותי, אני יודעת. היא אמרה לי ואני גם מרגישה. היא אמרה לי את זה הרבה יותר פעמים ממה שאימא שלי אמרה לי בכל 29 השנים שחייתי במחיצתה, וגם חיבקה אותי הרבה יותר ממנה, בכמעט שנתיים שאנחנו בקשר.

ותגידו לי עכשיו, איך אפשר לאבד את זה? איך, בשם אלוהים, אפשר לחיות אחרי זה? איך???????????????????????

(אני לא באמת מצפה לתגובות. אולי אפילו עדיף בלי, כי ממש לא בא לי ניעור).