יום הפטירה של אימא שלי

[היי48]

 

[אלומת האור]

תודה! אין לי כוח ט'

אני עייפה, אבל פוחדת לישון. פוחדת שוב לחזור לשגרה. פוחדת שאורלי לא תסכים להיות הרופאה שלי או שתסכים אבל לא נסתדר אם היא תהיה הקבועה. אני לא רוצה יותר לחיות. אני מרגישה שאני רוצה שהכול ייגמר. אין לי שום סיכוי שמשהו ישתנה בעתיד. גם אם אעבור את הניתוח לא יהיה מי שיעזור לי. ונניח שאצליח להחלים ולחזור לאכול איכשהו, אני כבר יודעת איך זה ימשיך. אני אמשיך לשבת מול המחשב עד השעות הקטנות, רק שהפעם לא יהיה אוכל מאלחש ואני אצטרך למצוא משהו אחר. אבל אני אמשיך להישאר לבד כי אין לי מושג איך שומרים על קשרים וכי אני לא אוהבת ליפול על אנשים ואף אחד לא חייב לי כלום, גם לא ה"משפחה" שלי שמעמידים פנים של משפחה פעם בכמה חודשים כשיש איזה חג. אני לא יודעת מה עושים. לא יודעת איך חיים את החיים האלה. הידיעה הזאת על העזיבה של איילה גמרה אותי. איזה דיכאון. אני אשאר לבד. כמעט לבד בעולם הזה. אני לא יכולה לסבול את זה יותר.

 

[אלומת האור]

 

[אלומת האור]

טריגר

לא יכולה לנשום מרוב חרדה. נוסעת עוד מעט לביה"ח לאורלי, המחליפה של איילה. פוחדת, כי היא קצת קשוחה ואני לא יכולה להתמודד עכשיו עם זה. איילה עוזבת, והמציאות הזו מכה בי ללא רחם. ללא רחם, ואין יותר רחם להיות בו. צריכה להיוולד ואין איך, אין מי שישמור עליי. יש לי ג'ולה בגרון, אין לי אוויר, לא מצליחה לנשום. האוויר סמיך ואני נאבקת כדי להכניס אותו. מאמץ. ובשביל מה. היא הולכת להזין גוזלים ואני גזולה כאן. הצילו.

 

[עייפה רוצה לישון]

את כבר בטח אחרי

מקווה שהיה קל יותר משציפית ....

 

[עייפה רוצה לישון]

איתך יקרה חיבוק

 

[ינשוף מנוקד]

יודעת כמה זה קשה

איך היתה הפגישה עם אורלי?

 

[אלומת האור]

לינשופה ועייפה ולכל מי שמתעניין

הייתי אצל ד"ר אורלי והיה ממש טוב ב"ה. ישבתי אצלה הרבה ובכיתי הרבה - היא בכלל לא ידעה שאיילה עוזבת. הרי אני הייתי הראשונה לדעת, ואז אורלי הייתה בחופשה וחזרה רק היום, כך שלא התעדכנה. בכל אופן ביקשתי שהיא תהיה הרופאה שלי אחרי שאיילה תעזוב והיא הסכימה בשמחה ואמרה לי שאני תמיד ברוכה הבאה ושאולי היא אפילו תגבה את עצמה ברופא אחר שיעזור לה כשהיא תהיה בחופשה כמו שהיא עשתה בשביל איילה. היא אמרה שתמיד יעזרו לי שם, ולא משנה מי. היא גם אמרה לי שרוצה מאוד לקרוא דברים שכתבתי ושזה כבוד בשבילה שאני מראה לה. היא הייתה מקסימה, נתנה לי טישו, שלחה אותי לעשות משהו שהייתי צריכה לעשות והבטיחה שתחזור מאוחר יותר ותראה אותי בין פציאנטים ותשאל לשלומי. עשיתי מה שהייתי צריכה וחזרתי, ואמנם לא היה לה זמן, אבל אחרי שהמטופל האחרון יצא היא התיישבה לידי (בחוץ) ואמרה לי לקחת סרוקוול וללכת הביתה ורצתה לכבד אותי בשוקולד (מובן שלא הסכמתי...) ולדאוג לי לשתייה, וחיבקה אותי כזה בחצי חיבוק בגב בישיבה לידי. זה מאוד נגע ללבי ואמרתי לה שהיא כל כך טובה אליי ושזה לא מובן מאליו בכלל שהיא נותנת יחס כזה ושזה מרגיע אותי לדעת שהיא תהיה הרופאה שלי אחרי שאיילה... (לא מסוגלת לכתוב את זה) והיא שמחה שזה הקל עליי. זה באמת מוריד ממני מהחרדה ומשמח אותי עד כמה שאפשר לומר משמח בנסיבות האלה. אז תודה לאל שיש את אורלי ותודה לאל שיש סרקוול. נראה לי שאני זוחלת למיטה עכשיו לתת לכדור לעשות את שלו... כל כך קשה ועצוב לי, כבר מתגעגעת לאיילה כל כך... אבל מזל שיש אנשים טובים שאכפת להם ממני כל כך. היא לא איילה ולא תהיה איילה, אבל היא הכי טובה שיש בנסיבות.

 

[על שביל ארוך]

 

[אלומת האור]

תודה, שבילונת יקרה

איך את מתמודדת עם החופשה של הפסיכולוגית? אולי תפתחי שרשור ותעדכני אותנו? מתעניינת בשלומך

 

[על שביל ארוך]

תודה לך אלומה

כתבתי קצת בזכותך

 

[rain drop8]

אלומה..

שולחת לך חיבוק גדול ועוטף....
יודעת שכואב ורק יכולה לתאר לעצמי עד כמה.
איתך.

 

[אלומת האור]

תודה רבה, חמודית