סוכריה על מקל
New member
יום של פרידות וסיומים.
היום מסתיימת שנת הלימודים. יונתן, כמעט בן 8, מסיים את כתה ב'. אני זוכרת אותו ביום שהוא נולד, זעיר ושברירי, אבל נחוש בדעתו וחזק בנפשו. ובאמת, הוא גדל והתפתח והיום, למרות קוטנו הפיזי, הוא נחשב בכתה לילד חזק ומשמעותי. הפורום הזה נולד יום אחרי יונתן, באוגוסט 2002. גם הוא נולד אחרי טיפולים, הריון ארוך וצירי לידה לא פשוטים. אבל הוא נולד חזק ותוסס, כמענה לקבוצה מאוד מסוימת של הורים אחרי טיפולים ואחרי הריון לאחר טיפולים, שחיפשו מקום להמשיך את הקשר המיוחד שנוצר בשנים הארוכות של ההמתנה. עם השנים התווספו עוד ועוד אנשים שהפכו להורים אחרי תקופות ארוכות של ציפיה, וידעו שרק פה יבינו, רק פה ידעו מה זה לקבל משאת נפש של שנים ארוכות ולדאוג לה, לטפח אותה, ויחד עם זה לא לפגוע בה דוקא בגלל שהיא כל כך יקרה להם. רק פה יעריכו את המורכבות של מה לספר ומתי,אם בכלל. את השאלה המסובכת של כמה זמן כדאי לחכות עד להתחלת הטיפולים לילד הבא, כי אולי בכ"ז אגדת הספונטני תתגשם גם אצלם, כי אולי אח"כ נצטער שלא התחלנו קודם ומי יודע כמה זמן זה ייקח הפעם, כי אולי מגיע לילד הזה שחיכינו לו כל כך יותר זמן להיות האחד והיחיד והמיוחד. אבל לאט לאט, עם השנים, גם הבַנו שהורות אחרי טיפולים, שנראתה לנו כל כך שונה ומיוחדת, הכי טוב לה שתהיה הורות רגילה. שתהיה הורות שלא מתחשבת בנסיבות הגעתו לחיינו של הילד הזה, בכך שחיכינו לו וכמהנו אליו. יותר טוב לילדים ויותר טוב להורים לעבור מהמקום החריג שכל כך התרגלנו לשייך אותו לעצמנו בתקופת הטיפולים, למקום המבורך והנורמלי. להיות כמו כולם. ולאט לאט התדלדלו שורות הפורום, ופחות ופחות הורים מגיעים לכאן. לפעמים אני חושבת שזה סימן טוב, שהורות אחרי טיפולים היא כבר לא כזה ענין, כבר לא דבר כל כך מיוחד. ולפעמים אני חושבת שאני סתם מנסה לשכנע את עצמי. בכל אופן, בין אם זה טוב או לא, נפח הפעילות של הפורום הזה ירד בצורה משמעותית, וכפי הנראה הגיע הזמן להגיד שלום לצורת התקשורת הזו, ולהשתמש יותר בדרכים האחרות לשמירה על הקשרים שכבר נוצרו פה. הפורום הזה נסגר כעת, ואני מקוה שהגולשים (טוב, נהיה מציאותיים – הגולשות) בו ישתלבו בפורומי הורות אחרים וימשיכו לגדל את הילדים הכי מיוחדים והכי נפלאים בצורה הכי טובה שאפשר. כמו תמיד. אוהבת את כולכם, מיכל
היום מסתיימת שנת הלימודים. יונתן, כמעט בן 8, מסיים את כתה ב'. אני זוכרת אותו ביום שהוא נולד, זעיר ושברירי, אבל נחוש בדעתו וחזק בנפשו. ובאמת, הוא גדל והתפתח והיום, למרות קוטנו הפיזי, הוא נחשב בכתה לילד חזק ומשמעותי. הפורום הזה נולד יום אחרי יונתן, באוגוסט 2002. גם הוא נולד אחרי טיפולים, הריון ארוך וצירי לידה לא פשוטים. אבל הוא נולד חזק ותוסס, כמענה לקבוצה מאוד מסוימת של הורים אחרי טיפולים ואחרי הריון לאחר טיפולים, שחיפשו מקום להמשיך את הקשר המיוחד שנוצר בשנים הארוכות של ההמתנה. עם השנים התווספו עוד ועוד אנשים שהפכו להורים אחרי תקופות ארוכות של ציפיה, וידעו שרק פה יבינו, רק פה ידעו מה זה לקבל משאת נפש של שנים ארוכות ולדאוג לה, לטפח אותה, ויחד עם זה לא לפגוע בה דוקא בגלל שהיא כל כך יקרה להם. רק פה יעריכו את המורכבות של מה לספר ומתי,אם בכלל. את השאלה המסובכת של כמה זמן כדאי לחכות עד להתחלת הטיפולים לילד הבא, כי אולי בכ"ז אגדת הספונטני תתגשם גם אצלם, כי אולי אח"כ נצטער שלא התחלנו קודם ומי יודע כמה זמן זה ייקח הפעם, כי אולי מגיע לילד הזה שחיכינו לו כל כך יותר זמן להיות האחד והיחיד והמיוחד. אבל לאט לאט, עם השנים, גם הבַנו שהורות אחרי טיפולים, שנראתה לנו כל כך שונה ומיוחדת, הכי טוב לה שתהיה הורות רגילה. שתהיה הורות שלא מתחשבת בנסיבות הגעתו לחיינו של הילד הזה, בכך שחיכינו לו וכמהנו אליו. יותר טוב לילדים ויותר טוב להורים לעבור מהמקום החריג שכל כך התרגלנו לשייך אותו לעצמנו בתקופת הטיפולים, למקום המבורך והנורמלי. להיות כמו כולם. ולאט לאט התדלדלו שורות הפורום, ופחות ופחות הורים מגיעים לכאן. לפעמים אני חושבת שזה סימן טוב, שהורות אחרי טיפולים היא כבר לא כזה ענין, כבר לא דבר כל כך מיוחד. ולפעמים אני חושבת שאני סתם מנסה לשכנע את עצמי. בכל אופן, בין אם זה טוב או לא, נפח הפעילות של הפורום הזה ירד בצורה משמעותית, וכפי הנראה הגיע הזמן להגיד שלום לצורת התקשורת הזו, ולהשתמש יותר בדרכים האחרות לשמירה על הקשרים שכבר נוצרו פה. הפורום הזה נסגר כעת, ואני מקוה שהגולשים (טוב, נהיה מציאותיים – הגולשות) בו ישתלבו בפורומי הורות אחרים וימשיכו לגדל את הילדים הכי מיוחדים והכי נפלאים בצורה הכי טובה שאפשר. כמו תמיד. אוהבת את כולכם, מיכל
