לשנים שהיו, ולאלה שיבואו
חבורת הנערים שמלהגת עכשיו בחוץ הצליחה להעיר אותי. הילדים שלי, שהתרגלו לרעש העירוני מינקותם, ישנים. אולי במונחי ההארד קור של העולם שהיה לי בו חלק לפני שנים, מישהו עוד יזכיר את אורות הפגייה וההמולה הבלתי פוסקת של הטיפולים בכל שעות החם והלילה, אבל האמת, מי זוכר? כן, כל זה, למרבה האושר, אינו חלק מן העולם שלנו עכשיו. נורמליות מבורכת. חברות שנכנסות להריון (ספונטאני, כי ככה זה לרוב) זוכות לברכת הדרך וגם (אלהים שיעזור לי, לא נעים) אנחת רווחה על שאנחנו כבר לא נהיה בסיפור הזה של ינקות מוקדמת ולילות ארוכים ואם אודה על האמת, גם משחקי הינקות והשירים, שאותם מעולם לא חיבבתי. כבר מותר לומר את זה? את שני הילדים שישנים בחדר השני מעניין כמובן איך מגיעים הילדים לעולם. מה איך? הם היו בבטן של אמא, כמו כולם, ואחר כך יצאו, גם כן כמו כולם. סיפור התלאות שהוריהם עברו עד כבר אינו רלוונטי, והם? מתעניינים בדברים אחרים, כמו איך הם הרגישו לפני שהגיעו לבטן של אמא? ואיפה הם היו כשאמא ואבא התחתנו? וזו שאלה של קיום, לא כזו שניתן לענות לה ב"במחשבות שלנו" או "בחלומות שלנו", ולהתרפק שוב על האין שהיה ואיננו. הגעתי למקום הזה בעת שהיה בשיא פריחתו, או לפחות כך הרגשתי אז. הפורום הזה (וגם "פוריות" בשעתו) היה עבורי מקור תמיכה אדיר בחודשים הראשונים והכל כך מטלטלים של ההורות, וגם פרס אדיר על השנים הקשות שעברו. וכן, נכון. את צודקת, מיכל, בכל מה שכתבת. ועדיין אני שומרת ומיישמת המלצות, מעבירה לעתים הלאה, ויודעת שמה שהיה כאן שינה את חיי. תודה על הכל, מיכל, וגם לא מעט אחרות (זוהרה האחרת, בלעדייך לא היו לי ילדים!) ונתראה בזירות אחרות. ר (שבקושי הצליחה לשחזר את הססמה) הנערים בחוץ התחפפו. חוזרים לישון?