כמה תוספות ...
הגננת, אחרי מבוכה מסוימת, הסבירה לנו שהילדים שאלו שאלות מאוד ישירות, לא בתוקפנות או באי-קבלה, אלא פשוט מתוך סקרנות בפני דבר לא מוכר. הנסיכה, שכבר הספיקה לבנות לעצמה מקום בגן, ענתה על השאלות בטבעיות של מישהו שאלו הם חייו מאז ומעולם, למרות שהיא יודעת שרוב הילדים האחרים חיים במשפחות שונות. בטקס עצמו יש הרבה מקום מיוחד לאמא, והגננת התאימה לשתי אימהות, למשל בריקוד עם אימא שתינו התכופפנו והנסיכה (בהמצאתיות מדהימה) סובבה אותנו בצורת שמיניות. הרבה פעמים אנחנו עולה כאן השאלה "מה יגידו הילדים, הרי ילדים יכולים להיות כל-כך אכזריים", ואני חושבת שילדים, כמו מבוגרים, פוגעים בעיקר במקומות בהם יש חולשה. אם אנחנו (או ילדינו) נהיה ברורים וישירים עם חיינו, ובעיקר, כאשר אלה החיים היחידים שאנו רוצים ומסוגלים לחיות, כך גם תראה אותנו החברה מסביב.
כמו שאומרות המוניות בקלטת האלמותית "התחנה הקטנה"
: "כל אחד שונה, כל אחד הוא מיוחד, אנחנו לא זהים אבל כולם שווים, כל אחד שונה וזהו זה!". [אם תבקשו יפה, אני גם אשיר...]