יומן מסע
[כתבתי את זה לפני חודשיים בערך, 3 שנים אחרי המסע שלי לפולין] "אינספור שבילים ויציאה רושם בתוך יומן מסע להתערבב ולא להיבלע רושם בתוך יומן מסע" סבתא, היום לפני 3 שנים טסתי לפולין. בגללכם. בזכותכם. מגיל אפס היה לי ברור שאני אסע לשם. כל השנים רק חיכיתי לכיתה י"א, רק לטוס לפולין כבר. היה לכם כל כך חשוב שאני אסע. נחתנו שם לפנות בוקר, ואני זוכרת את הקור המקפיא מחוץ לשדה תעופה בורשה. למרות שהכינו אותנו, ודיברו איתנו במספרים של מתחת לאפס- רק כשהגעתי לשם הבנתי באמת. לא הצלחתי לאהוב את הארץ שנולדתם בה. אפילו לא הצלחתי לחבב אותה. לא את השפה, את הרחוב, את האנשים. אפילו לא את השלג, את הבתים העתיקים ברובע היהודי, את השלטים המצחיקים שראינו בכבישים. לא שכחתי לרגע, שהארץ הזאת שבה נולדתם, גם ירקה אתכם מתוכה. שאת הבתים שבהם נולדתם לקחו לכם, שאת המשפחות שלכם רצחו שם. לא יכולתי לשכוח לרגע. גם לא כשהאיש הנחמד בשוק בקרקוב מכר לנו בזול דברים מעץ, ובעצם, אף אחד לא היה רע אלינו שם, או אנטישמי, כמו שהזהירו אותנו. המחנה הראשון שהגענו אליו היה פלאשוב. לא נשאר בו כלום, חוץ מאנדרטה. ניסיתי לדמיין את סבא ואחיו, גרים בביתנים שפעם היו שם. סבא תמיד סיפר בגאווה, "הייתי במחנה עם האנשים של שינדלר". סיפרו לנו שם על מפקד המחנה, על התחביב שלו לצלוף באנשים מחלון ביתו. ואני חשבתי על סבא, שהיה הולך שם כל יום, כמה פעמים הכדורים האלה עברו ליד הראש שלו? סבא אומר שפלאשוב היה המחנה הכי נורא. כי שם הרגו את אחיו, וכל לילה זה חוזר אליו בסיוטים. גם אח שלי קיבל כדור בראש, אבל סבא אומר שלפחות הוא מת כמו גיבור, בצבא שלנו, ולא השפילו אותו ורצחו אותו במחנה ריכוז. ואני בכלל חושבת, שאח של סבא היה גיבור. שכולם היו גיבורים. לא רק מי שנלחם בגטו ורשה. גם סבא שלי, שהבריח לחם מהנאצים וחילק להרבה אנשים. הוא היה גיבור. סבתא, בטרבלינקה אני חיפשתי את האבן של הקהילה שלך. אבל היו שם אלפי אבנים, ולא מצאתי. אז את הנר שאבא קנה לי בארץ הדלקתי ליד האבן של יאנוש קורצ'ק. בטרבלינקה רצחו את האחים ואחיות שלכם, ואתם, רק בנס לא הגעתם לשם. בדרך חזרה מטרבלינקה נסענו ביער חשוך נורא, ואני ניסיתי לדמיין אותך, ילדה בת 6, רצה ביער דומה לזה, עד שאנשים טובים מצאו אותך והצילו אותך. לפעמים קשה לי לזכור שהיו שם גם אנשים טובים, בתוך כל הרוע הזה שראינו שם. סבתא, את וסבא, אתם האנשים הכי חזקים ומדהימים שאני מכירה. לקחו לכם את כל מה שהיה לכם. רצחו את כל המשפחה שלכם. אותך עקרו מהמשפחה שלך בגיל 6, ואז שוב בגיל 12, והביאו אותך לארץ, לבד, יתומה. אתם מצאתם אחד את השני והקמתם פה משפחה, ואני מעריצה את הכוחות שלכם. סבתא, לפני שנה בערך, בפסח, הראת לי ספר שיצא שכתוב בו הסיפור שלך. שכתובים פרטים על המשפחה שלך, שנרצחה. תמיד אהבתי לדבר איתך. לשמוע את החוכמת חיים שלך, לנסות להבין איך הצלחתם שניכם לצמוח ביחד מכל הכאב הזה. לאורך כל המסע לפולין, חשבתי עליכם. בפלאשוב, אושוויץ, מאידנק, טרבלינקה. בגטו קרקוב, בגטו ורשה...ידעתי ששם היו חלק מבני המשפחה שלכם, המשפחות הגדולות שלא נשאר מהן כמעט כלום. בבירקנאו אחרי הטקס שעשינו, כל אחד הדליק נר, ואמר לזכר מי הוא מדליק אותו. לא יכולתי לדבר, נחנקתי. כל כך הרבה אנשים איבדתם שם, ואני זוכרת כל כך מעט שמות. איך אפשר לקלוט? משפחות שלמות, קהילות שלמות שפשוט נמחקו? אני זוכרת את המעבר החד, בין המחנות לאוטובוס. אמרו לנו שזה בסדר גם לצחוק שם, שאנחנו צריכים להתפרק. ששבוע שלם של שואה זה יותר מדי בשביל ילדים בגילנו. ואני חשבתי שזה לא יותר מדי, כי הילדים שהיו שם לא קיבלו הפסקות, הם לא חזרו בערב למלון, הם היו שם 6 שנים, ועליהם אף אחד לא ריחם. אני זוכרת את הבדיחות הפרטיות של הקבוצה, את המדריך, את השירים באוטובוס. את החדר המחומם במלון, טלויזיה פתוחה על CNN כי זה הערוץ היחיד שלא מדברים בו פולנית. חדשות על המלחמה בעיראק שעמדה להתחיל, על פיגועים מהארץ. כאילו שגם שם אי אפשר היה לברוח מזה. דווקא שם, הכל מתחבר. שיחות סוערות באמצע הלילה על אז ועל עכשיו. כולם מתווכחים, המדריך מרוצה. כאילו אנחנו לא חבורה של ילדים בני 16-17. כאילו שאם רק נרצה, יום אחד גם אנחנו נוכל לשנות את העולם. אני חושבת שבמאיידנק היה הכי קשה. אני עדיין זוכרת את הסיפורים שהמדריך סיפר לנו שם. איך רעדתי. איך אנשים נשברו שם. באושוויץ אף אחד לא בכה כמעט. באושוויץ הדלקנו נרות ושתקנו. במאידנק הסכר נפרץ, שם כולם בכו. אני לא בכיתי סבתא, אני לא חושבת שבכלל עיכלתי את מה שראיתי שם. לקח לי כמה חודשים לעכל, להבין שאני לעולם לא אוכל להבין לגמרי. "שקט שקט בני נחרישה כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים לפונאר דרכים יובילו דרך אין לחזור לבלי שוב הלך לו אבא ועימו האור..." במאיידנק הכל אמיתי. לא משוחזר כמו באושוויץ, לא אנדרטאות כמו בטרבלינקה. אמיתי. אותם תאי גזים, עם הצבע הכחול על הקירות והשריטות של הציפורניים. ביתן שלם מלא נעליים שחורות, ורק זוג אפור אחד, שבולט. הר האפר. הקרמטוריום ושולחן הניתוחים. אי אפשר שלא לרעוד, להיחנק, לצרוח בלב "למה???". אחרי שאתה מבקר במאיידנק משהו בך משתנה. התמימות מתנפצת, כשרואים את הבתים הפולנים שמשקיפים על תאי הגזים. הם היו שם גם לפני 60 שנים. הם היו שם וראו ולא עשו כלום. סבתא, את וסבא, שהייתם שם...הצלחתם אי פעם להבין? הצלחתם להבין למה רצחו את המשפחות שלכם, למה עברתם 7 מדורי גיהנום? למה כל העולם שתק? תמיד נראית לי כל כך שלווה. מקבלת, משלימה. את מה שקרה אי אפשר לשנות. הנקמה הכי טובה היא לחיות. להינות מהחיים. ואלוהים, איך שידעת לעשות את זה. לנצל כל רגע, להינות. לזכור את העבר אבל לא לחיות בו. סבתא, עברו כבר 8.5 חודשים מאז שהלכת. אני מנסה להשלים עם זה, לקבל את זה. אני כבר לא כועסת על הרשלנות, לא כועסת על זה שלא הספקתי להיפרד ממך. החודש היית אמורה לחגוג יום הולדת 70. עדיין לא התגברתי על הכאב הזה, אין יום שאני לא חושבת עלייך ונזכרת בך. כשאמרו לי תמיד שאתם "דור הולך ונעלם", ידעתי שיהיה בסדר, כי את עוד שם. לספר. לזכור. כי את נצחית, את צעירה. אבל אז גם את הלכת. אני מתגעגעת. "מביטים למעלה ונושאים תפילות כשבינתיים שוכחים שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות.." (אביב גפן)
[כתבתי את זה לפני חודשיים בערך, 3 שנים אחרי המסע שלי לפולין] "אינספור שבילים ויציאה רושם בתוך יומן מסע להתערבב ולא להיבלע רושם בתוך יומן מסע" סבתא, היום לפני 3 שנים טסתי לפולין. בגללכם. בזכותכם. מגיל אפס היה לי ברור שאני אסע לשם. כל השנים רק חיכיתי לכיתה י"א, רק לטוס לפולין כבר. היה לכם כל כך חשוב שאני אסע. נחתנו שם לפנות בוקר, ואני זוכרת את הקור המקפיא מחוץ לשדה תעופה בורשה. למרות שהכינו אותנו, ודיברו איתנו במספרים של מתחת לאפס- רק כשהגעתי לשם הבנתי באמת. לא הצלחתי לאהוב את הארץ שנולדתם בה. אפילו לא הצלחתי לחבב אותה. לא את השפה, את הרחוב, את האנשים. אפילו לא את השלג, את הבתים העתיקים ברובע היהודי, את השלטים המצחיקים שראינו בכבישים. לא שכחתי לרגע, שהארץ הזאת שבה נולדתם, גם ירקה אתכם מתוכה. שאת הבתים שבהם נולדתם לקחו לכם, שאת המשפחות שלכם רצחו שם. לא יכולתי לשכוח לרגע. גם לא כשהאיש הנחמד בשוק בקרקוב מכר לנו בזול דברים מעץ, ובעצם, אף אחד לא היה רע אלינו שם, או אנטישמי, כמו שהזהירו אותנו. המחנה הראשון שהגענו אליו היה פלאשוב. לא נשאר בו כלום, חוץ מאנדרטה. ניסיתי לדמיין את סבא ואחיו, גרים בביתנים שפעם היו שם. סבא תמיד סיפר בגאווה, "הייתי במחנה עם האנשים של שינדלר". סיפרו לנו שם על מפקד המחנה, על התחביב שלו לצלוף באנשים מחלון ביתו. ואני חשבתי על סבא, שהיה הולך שם כל יום, כמה פעמים הכדורים האלה עברו ליד הראש שלו? סבא אומר שפלאשוב היה המחנה הכי נורא. כי שם הרגו את אחיו, וכל לילה זה חוזר אליו בסיוטים. גם אח שלי קיבל כדור בראש, אבל סבא אומר שלפחות הוא מת כמו גיבור, בצבא שלנו, ולא השפילו אותו ורצחו אותו במחנה ריכוז. ואני בכלל חושבת, שאח של סבא היה גיבור. שכולם היו גיבורים. לא רק מי שנלחם בגטו ורשה. גם סבא שלי, שהבריח לחם מהנאצים וחילק להרבה אנשים. הוא היה גיבור. סבתא, בטרבלינקה אני חיפשתי את האבן של הקהילה שלך. אבל היו שם אלפי אבנים, ולא מצאתי. אז את הנר שאבא קנה לי בארץ הדלקתי ליד האבן של יאנוש קורצ'ק. בטרבלינקה רצחו את האחים ואחיות שלכם, ואתם, רק בנס לא הגעתם לשם. בדרך חזרה מטרבלינקה נסענו ביער חשוך נורא, ואני ניסיתי לדמיין אותך, ילדה בת 6, רצה ביער דומה לזה, עד שאנשים טובים מצאו אותך והצילו אותך. לפעמים קשה לי לזכור שהיו שם גם אנשים טובים, בתוך כל הרוע הזה שראינו שם. סבתא, את וסבא, אתם האנשים הכי חזקים ומדהימים שאני מכירה. לקחו לכם את כל מה שהיה לכם. רצחו את כל המשפחה שלכם. אותך עקרו מהמשפחה שלך בגיל 6, ואז שוב בגיל 12, והביאו אותך לארץ, לבד, יתומה. אתם מצאתם אחד את השני והקמתם פה משפחה, ואני מעריצה את הכוחות שלכם. סבתא, לפני שנה בערך, בפסח, הראת לי ספר שיצא שכתוב בו הסיפור שלך. שכתובים פרטים על המשפחה שלך, שנרצחה. תמיד אהבתי לדבר איתך. לשמוע את החוכמת חיים שלך, לנסות להבין איך הצלחתם שניכם לצמוח ביחד מכל הכאב הזה. לאורך כל המסע לפולין, חשבתי עליכם. בפלאשוב, אושוויץ, מאידנק, טרבלינקה. בגטו קרקוב, בגטו ורשה...ידעתי ששם היו חלק מבני המשפחה שלכם, המשפחות הגדולות שלא נשאר מהן כמעט כלום. בבירקנאו אחרי הטקס שעשינו, כל אחד הדליק נר, ואמר לזכר מי הוא מדליק אותו. לא יכולתי לדבר, נחנקתי. כל כך הרבה אנשים איבדתם שם, ואני זוכרת כל כך מעט שמות. איך אפשר לקלוט? משפחות שלמות, קהילות שלמות שפשוט נמחקו? אני זוכרת את המעבר החד, בין המחנות לאוטובוס. אמרו לנו שזה בסדר גם לצחוק שם, שאנחנו צריכים להתפרק. ששבוע שלם של שואה זה יותר מדי בשביל ילדים בגילנו. ואני חשבתי שזה לא יותר מדי, כי הילדים שהיו שם לא קיבלו הפסקות, הם לא חזרו בערב למלון, הם היו שם 6 שנים, ועליהם אף אחד לא ריחם. אני זוכרת את הבדיחות הפרטיות של הקבוצה, את המדריך, את השירים באוטובוס. את החדר המחומם במלון, טלויזיה פתוחה על CNN כי זה הערוץ היחיד שלא מדברים בו פולנית. חדשות על המלחמה בעיראק שעמדה להתחיל, על פיגועים מהארץ. כאילו שגם שם אי אפשר היה לברוח מזה. דווקא שם, הכל מתחבר. שיחות סוערות באמצע הלילה על אז ועל עכשיו. כולם מתווכחים, המדריך מרוצה. כאילו אנחנו לא חבורה של ילדים בני 16-17. כאילו שאם רק נרצה, יום אחד גם אנחנו נוכל לשנות את העולם. אני חושבת שבמאיידנק היה הכי קשה. אני עדיין זוכרת את הסיפורים שהמדריך סיפר לנו שם. איך רעדתי. איך אנשים נשברו שם. באושוויץ אף אחד לא בכה כמעט. באושוויץ הדלקנו נרות ושתקנו. במאידנק הסכר נפרץ, שם כולם בכו. אני לא בכיתי סבתא, אני לא חושבת שבכלל עיכלתי את מה שראיתי שם. לקח לי כמה חודשים לעכל, להבין שאני לעולם לא אוכל להבין לגמרי. "שקט שקט בני נחרישה כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים לפונאר דרכים יובילו דרך אין לחזור לבלי שוב הלך לו אבא ועימו האור..." במאיידנק הכל אמיתי. לא משוחזר כמו באושוויץ, לא אנדרטאות כמו בטרבלינקה. אמיתי. אותם תאי גזים, עם הצבע הכחול על הקירות והשריטות של הציפורניים. ביתן שלם מלא נעליים שחורות, ורק זוג אפור אחד, שבולט. הר האפר. הקרמטוריום ושולחן הניתוחים. אי אפשר שלא לרעוד, להיחנק, לצרוח בלב "למה???". אחרי שאתה מבקר במאיידנק משהו בך משתנה. התמימות מתנפצת, כשרואים את הבתים הפולנים שמשקיפים על תאי הגזים. הם היו שם גם לפני 60 שנים. הם היו שם וראו ולא עשו כלום. סבתא, את וסבא, שהייתם שם...הצלחתם אי פעם להבין? הצלחתם להבין למה רצחו את המשפחות שלכם, למה עברתם 7 מדורי גיהנום? למה כל העולם שתק? תמיד נראית לי כל כך שלווה. מקבלת, משלימה. את מה שקרה אי אפשר לשנות. הנקמה הכי טובה היא לחיות. להינות מהחיים. ואלוהים, איך שידעת לעשות את זה. לנצל כל רגע, להינות. לזכור את העבר אבל לא לחיות בו. סבתא, עברו כבר 8.5 חודשים מאז שהלכת. אני מנסה להשלים עם זה, לקבל את זה. אני כבר לא כועסת על הרשלנות, לא כועסת על זה שלא הספקתי להיפרד ממך. החודש היית אמורה לחגוג יום הולדת 70. עדיין לא התגברתי על הכאב הזה, אין יום שאני לא חושבת עלייך ונזכרת בך. כשאמרו לי תמיד שאתם "דור הולך ונעלם", ידעתי שיהיה בסדר, כי את עוד שם. לספר. לזכור. כי את נצחית, את צעירה. אבל אז גם את הלכת. אני מתגעגעת. "מביטים למעלה ונושאים תפילות כשבינתיים שוכחים שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות.." (אביב גפן)
