../images/Emo118.gifעצוב, ומרגש.
חזרתי מפולין לפני כחודש וחצי ואני עדיין לא מצליח להבין. כנראה שזה גם לא יקרה. שם, בבירקנאו, לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפחה שלי, על ההורים של סבא וסבתא שלי, שפשוט נקרעו מהם. היתה לי תמונה קבועה בראש ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. כשעמדתי מול ערימת השיער, הזדעזתי כמו שבחיים לא הזדעזעתי קודם, כי יכול להיות שהשיער שלהם עלול להיות שם. ואלה לא סתם נעליים או מזוודות, זה שיער, חלק מהגוף. עוד משהו קטן שלקחו מהם אבל בטח כאב כל-כך. לפני חודש בדיוק סבא שלי, גם הוא ניצול שואה, נפטר. וגם אני, לא מצליח להפסיק לחשוב על זה שעוד ניצול שואה הלך, ולאט לאט הם כבר נעלמים לגמרי. לחשוב שלא יהיו עוד אנשים שהיו שם, זה פשוט... לא. אוף. נמאס לי מהשואה הזו.