ילדי דור תש"ח../images/Emo104.gif
אנו, שנולדנו פה או עלינו לארץ בילדותנו, אנו שגדלנו כאן להורים שעלו מארצות נכר בחוסר כל, אנו שגדלנו בדירת חדר או שניים, שיצאנו לשחק ברחוב, קלאס, גולים ומחניים; שיעורי בית הכנו ללא מחשב וללא טלוויזיה חינוכית, אנחנו שרנו שירי מולדת באהבה בגעגועים ובכוונה גדולה... ברוב בתי הורינו הטלפון לא צלצל, מזגן לא היה, בקיץ היה לנו חם, בחורף קר.. .אבל כלל לא ידענו! פשוט לא סבלנו, כי בילינו בחוץ: ברחוב, בשכונה שם מצאנו את כל המי ומה... לא היה קניון, אז מתחת לעץ, אם היה, הסתתרנו מן החמה... עם החברים התחלקנו בכל מה שהיה, עשינו הכול כדי להגשים את חלומות הורינו, הורים שעבדו קשה כדי ללמדנו, לחנכנו, להעשירנו... הכול היה רק בשבילנו, כדי שנעבוד במשרד ולא – כמותם, בעבודה מלכלכת... אנו שלמדנו בתיכון עוד בטרם היה חינוך חינם, אנחנו הבטנו במורינו בעיניים כלות, מעריצות..! לא הייתה לנו פסיכולוגית או יועצת, הייתה לנו רק מחנכת. לא אומר שלא עשינו שטויות, בטח שלא היינו צדיקים... השתובבנו, "התקנדסנו", התפלחנו מהשעורים, אבל.. עברנו את גיל ההתבגרות ללא סמים וגם לא עשינו ניתוחים פלסטיים בין החופשים. מה שקיבלנו בהיוולדנו – נשאר איתנו. לא שיפצנו אף, עיניים או ציצים... לא שאבנו שומן ולא היינו בולמים או אנורקטיים, היו לנו עיתוני ילדים ונוער ואנחנו חיכינו שיגיעו בדואר; ולאחר שקראנו אותם, העברנו מיד ליד, כרכנו ושמרנו. רובנו גדלנו בשניים-שלושה חדרים, לרוב בשיכונים... היום יש לנו דירות ארבעה וחמישה חדרים, או טירות עם חדר טלוויזיה, חדר מחשב, חדר משחקים, חדר בלגאן וחדר יפה, וחדר כזה.. וכמובן מכוניות, מזגנים וטלפונים סלולאריים... ילדינו נישאו ואנו - סבים וסבתות, מתלבטים, האם לפרוש או להמשיך לעבוד... אנחנו מתנדבים ומקימים עמותות; שומרים על קשר עם חברי הילדות, מתקדמים במשעולי החיים, אך הלב מתגעגע ל"פעם"... על סף גיל השישים אנחנו מודאגים. הארץ שלנו גדלה, התפתחה והתקדמה. הייתכן שזו המדינה בה גדלתי? רובנו, קמים בבוקר, ושואלים: היה? או חלמתי חלום?.... האם זו הארץ בה גידלתי את ילדיי? כאן חינכתי את תלמידי? אלה ששרתי איתם: כאן בארץ חמדת אבות... הייתכן שבמדינה בה גדלתי יש רוצחים, גנבים, שודדים? בארץ שלנו אונסים ומשתמשים בסמים? כאן שותים לשוכרה, יש גילוי עריות במשפחה?...??? אצלנו מקבלים שוחד ונותנים? אין "אסור", אין כבוד, אין יראת כבוד?????? איך זה שבמדינה בה גדלתי, ראשי ממשלה נשפטים, נשיאים מואשמים, השרים לא שרים, וחברי כנסת?... הצחקתם! סתם אחד שעשה רעש בשכונה... וכך - הפכה מדינתי לבדיחה. "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" ... עוד בדיחה! אנו, שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, חינכנו ויצרנו, עבדנו ומיסים שילמנו, ומכל רע רגלינו הדרנו; אנו קמים בבוקר ושיר חדש - אין לנו. ואולי בעצם: "איזה דור מזוין"! אנחנו עייפנו... יש בנו מין השלמה, ייאוש, הרמת ידיים. אנו רוצים לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין, ליהנות מהילדים ומהנכדים, ואולי, עוד נזכה ונראה שינוי לטובה.. אולי תנשב רוח אחרת??... כי מכאן - אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת. היום, על סף שנת השישים לנו ולמדינה, אנחנו נושאים תפילה בקול ובכוונה: מי ייתן ויבוא שינוי, מי ייתן ויחזרו התבונה והבושה, מי ייתן ונגלה, שאהבת הזולת ויושרה אינן רק מילים... זוהי תקווה ואשרי המאמין! אמן!!!!!!
אנו, שנולדנו פה או עלינו לארץ בילדותנו, אנו שגדלנו כאן להורים שעלו מארצות נכר בחוסר כל, אנו שגדלנו בדירת חדר או שניים, שיצאנו לשחק ברחוב, קלאס, גולים ומחניים; שיעורי בית הכנו ללא מחשב וללא טלוויזיה חינוכית, אנחנו שרנו שירי מולדת באהבה בגעגועים ובכוונה גדולה... ברוב בתי הורינו הטלפון לא צלצל, מזגן לא היה, בקיץ היה לנו חם, בחורף קר.. .אבל כלל לא ידענו! פשוט לא סבלנו, כי בילינו בחוץ: ברחוב, בשכונה שם מצאנו את כל המי ומה... לא היה קניון, אז מתחת לעץ, אם היה, הסתתרנו מן החמה... עם החברים התחלקנו בכל מה שהיה, עשינו הכול כדי להגשים את חלומות הורינו, הורים שעבדו קשה כדי ללמדנו, לחנכנו, להעשירנו... הכול היה רק בשבילנו, כדי שנעבוד במשרד ולא – כמותם, בעבודה מלכלכת... אנו שלמדנו בתיכון עוד בטרם היה חינוך חינם, אנחנו הבטנו במורינו בעיניים כלות, מעריצות..! לא הייתה לנו פסיכולוגית או יועצת, הייתה לנו רק מחנכת. לא אומר שלא עשינו שטויות, בטח שלא היינו צדיקים... השתובבנו, "התקנדסנו", התפלחנו מהשעורים, אבל.. עברנו את גיל ההתבגרות ללא סמים וגם לא עשינו ניתוחים פלסטיים בין החופשים. מה שקיבלנו בהיוולדנו – נשאר איתנו. לא שיפצנו אף, עיניים או ציצים... לא שאבנו שומן ולא היינו בולמים או אנורקטיים, היו לנו עיתוני ילדים ונוער ואנחנו חיכינו שיגיעו בדואר; ולאחר שקראנו אותם, העברנו מיד ליד, כרכנו ושמרנו. רובנו גדלנו בשניים-שלושה חדרים, לרוב בשיכונים... היום יש לנו דירות ארבעה וחמישה חדרים, או טירות עם חדר טלוויזיה, חדר מחשב, חדר משחקים, חדר בלגאן וחדר יפה, וחדר כזה.. וכמובן מכוניות, מזגנים וטלפונים סלולאריים... ילדינו נישאו ואנו - סבים וסבתות, מתלבטים, האם לפרוש או להמשיך לעבוד... אנחנו מתנדבים ומקימים עמותות; שומרים על קשר עם חברי הילדות, מתקדמים במשעולי החיים, אך הלב מתגעגע ל"פעם"... על סף גיל השישים אנחנו מודאגים. הארץ שלנו גדלה, התפתחה והתקדמה. הייתכן שזו המדינה בה גדלתי? רובנו, קמים בבוקר, ושואלים: היה? או חלמתי חלום?.... האם זו הארץ בה גידלתי את ילדיי? כאן חינכתי את תלמידי? אלה ששרתי איתם: כאן בארץ חמדת אבות... הייתכן שבמדינה בה גדלתי יש רוצחים, גנבים, שודדים? בארץ שלנו אונסים ומשתמשים בסמים? כאן שותים לשוכרה, יש גילוי עריות במשפחה?...??? אצלנו מקבלים שוחד ונותנים? אין "אסור", אין כבוד, אין יראת כבוד?????? איך זה שבמדינה בה גדלתי, ראשי ממשלה נשפטים, נשיאים מואשמים, השרים לא שרים, וחברי כנסת?... הצחקתם! סתם אחד שעשה רעש בשכונה... וכך - הפכה מדינתי לבדיחה. "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" ... עוד בדיחה! אנו, שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, חינכנו ויצרנו, עבדנו ומיסים שילמנו, ומכל רע רגלינו הדרנו; אנו קמים בבוקר ושיר חדש - אין לנו. ואולי בעצם: "איזה דור מזוין"! אנחנו עייפנו... יש בנו מין השלמה, ייאוש, הרמת ידיים. אנו רוצים לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין, ליהנות מהילדים ומהנכדים, ואולי, עוד נזכה ונראה שינוי לטובה.. אולי תנשב רוח אחרת??... כי מכאן - אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת. היום, על סף שנת השישים לנו ולמדינה, אנחנו נושאים תפילה בקול ובכוונה: מי ייתן ויבוא שינוי, מי ייתן ויחזרו התבונה והבושה, מי ייתן ונגלה, שאהבת הזולת ויושרה אינן רק מילים... זוהי תקווה ואשרי המאמין! אמן!!!!!!