עדייו גברת כמעט
New member
ילדתי, לא מסיפורי ההצלחה של הפורום
אני קצת מתלבטת אם לשתף או לא, אבל זה מרגיש לי שזה חלק מהעיבוד וההתמודדות שאני צריכה לעשות, וזה לא פשוט. ילדתי לפני עשרה ימים, תנוקת מקסימה ובריאה, וכמובן ש"זה מה שחשוב" אבל הלידה לא היתה בכלל מה שקיויתי, חלמתי או ציפיתי וזו חוויה קשה של כשלון, אובדן וצער. לא הייתי משתתפת פעילה בפורום, אבל קראתי יומיום בחודשים האחרונים, ויחד עם הספרות המתאימה, יוגה להריון, תה פטל וכו' - הכנתי את עצמי ללידה פעילה, המשך להריון בריא וכייפי, במרכז הלידה בלניאדו. הלידה החלה ביום שלישי בבוקר, בירידת מים (בטפטוף) בלי צירים. אנחנו גרות בחיפה, אז בהמלצת פנינה התארגנו בנחת ונסענו לבי"ח. הייתי מלאת התרגשות והתלהבות, מצפה ללידה, חושבת שאפגוש בקרוב את התינוק/ת. הגענו בצהריים למיון יולדות - פתיחה של ס"מ, מחיקה של 80 אחוז והמחצה להתאשפז במחלקת יולדות. סרבתי לאשפוז. הלכנו לים (החוף ליד לניאדו משגע) ונסענו להוריי (גרים בסביבה). בערב התחילו צירים, לא חזקים, אבל סדירים, בשלב מסוים כל 5 דקות. אני מלאת התלהבות, שותה יין לבן, יושבת על הכדור. אמא שלי ואחותי החלו להאיץ בי - צריך לנסוע לבי"ח. חזרנו לבי"ח ואיך שהגענו הצירים נפסקו והתברר שהפתיחה לא התקדמה. היה כבר אמצע הלילה, אז נשארתי לאשפוז, במחשבה שהצירים יחזרו. אבל אף פעם לא הייתי מאושפזת בבית חולים, וזה היה מבהיל ומנוכר. בת הזוג שלי נשארה איתי, ישבנו במסדרון, ישנתי קצת ובחמש בבוקר הלכנו לטיול בים. יום רביעי - הצירים לא חזרו. פנינה ממליצה על תרופה הומאופטית, אני לוקחת אותה. אני מסרבת לאנטיביוטיקה. עוד טיולים בים, כלום לא קורה. אחר הצהריים אני מסכימה להתחיל אנטיביוטיקה. בלילה אני נשארת לבד בבית החולים, בחדר עם שלוש יולדות. יום חמישי... בצהריים מגיעה רופאה ומציעה לי "הצעה שאי אפשר לסרב לה" השראת לידה עם פרוסטוגלנדין (כדור שמחדירים לנרתיק ב4 מנות). הוא מתחיל לפעול מהמנה הראשונה ואחה"צ מתחילים צירים. בערך בחצות אני "מתקבלת ללידה" במרכז הטבעי עם פתיחה של ארבע. התהליך מתחיל.... כעבור ארבע שעות הצירים נפסקים, הפתיחה לא התקדמה. אני "מוגלית" לחדר לידה רגיל, המיילדת הצמודה עוזבת אותי ואני מסכימה לפיטוצין. כבר שישי בבוקר אני לא רוצה אפידורל, ואחת המיילדות ממליצה על טשטוש בנימוק שזה יקדם את הפתיחה ואת הלידה, אני מסכימה. היא שוכחת להזכיר לי שזה אומר שלא אוכל לרדת מהמיטה 4 שעות (אחרי שביקשתי שיביאו לי כדור ומזרון). זה נורא, הטשטוש מרגיש איום, אני מרגישה את הכאב וחוסר שליטה. ככה עוברות כמה שעות... הטשטוש מתפוגג, הפתיחה מתקדמת לאט לאט לאט שישי בצהריים - תקועה על 9.5 בלי התקדמות. ממליצים על אפידורל כדי לאפשר את הפתיחה המלאה אני מבקשת שהות, ומקלחת. אני נכנעת... כבר קשה לי לא ללחוץ בצירים. כל ציר סוחט ממני מי שפיר. עוד כמה שעות עם אפידורל, אני כל הזמן מרגישה כאילו הראש כבר יוצא, כאילו אני חייבת ללחוץ, אבל הראש לא מתקדם. לא מתקדם. בשש בערב מודיעים לי שהולכים לילד בואקום. אני מבינה שזה או זה או קיסרי. כבר אין לי שום שליטה על מה שקורה, אני מפחדת נורא, ואני לבד. הואקום משתחרר אני שומעת מישהו אומר "תעביר את המלקחיים" ואני אוטמת אזניים. בסוף שולפים אותה זו בת. אני בוכה כמו שבחיים לא בכיתי, ולא מפסיקה. נותנים לי לראות אותה לדקה ולוקחים אותה ממני לחץ הדם שלי יורד, אני מקבלת עירוי נוזלים בכל יד וגם שתי מנות דם, ומי יודע מה עוד.... ביליתי את הלילה בחדר לידה בהשגחה בבוקר עברתי למחלקה ולקחתי את התינוקת שלי. ציפיתי לחוויה מרוממת, לחוויה של בריאות, יצירה וחיים רציתי לתת לילד/ה שלי ולי התחלה רכה וחזקה וזה יצא כל כך אחר. עכשיו אני בבית, אתה, ועם התפרים שמשבשים את חופש התנועה שלי ואת תחושת הבריאות שלי. כיף לי איתה, היא יונקת ורכה ומקסימה ועצוב עצוב לי שככה התחלנו.
אני קצת מתלבטת אם לשתף או לא, אבל זה מרגיש לי שזה חלק מהעיבוד וההתמודדות שאני צריכה לעשות, וזה לא פשוט. ילדתי לפני עשרה ימים, תנוקת מקסימה ובריאה, וכמובן ש"זה מה שחשוב" אבל הלידה לא היתה בכלל מה שקיויתי, חלמתי או ציפיתי וזו חוויה קשה של כשלון, אובדן וצער. לא הייתי משתתפת פעילה בפורום, אבל קראתי יומיום בחודשים האחרונים, ויחד עם הספרות המתאימה, יוגה להריון, תה פטל וכו' - הכנתי את עצמי ללידה פעילה, המשך להריון בריא וכייפי, במרכז הלידה בלניאדו. הלידה החלה ביום שלישי בבוקר, בירידת מים (בטפטוף) בלי צירים. אנחנו גרות בחיפה, אז בהמלצת פנינה התארגנו בנחת ונסענו לבי"ח. הייתי מלאת התרגשות והתלהבות, מצפה ללידה, חושבת שאפגוש בקרוב את התינוק/ת. הגענו בצהריים למיון יולדות - פתיחה של ס"מ, מחיקה של 80 אחוז והמחצה להתאשפז במחלקת יולדות. סרבתי לאשפוז. הלכנו לים (החוף ליד לניאדו משגע) ונסענו להוריי (גרים בסביבה). בערב התחילו צירים, לא חזקים, אבל סדירים, בשלב מסוים כל 5 דקות. אני מלאת התלהבות, שותה יין לבן, יושבת על הכדור. אמא שלי ואחותי החלו להאיץ בי - צריך לנסוע לבי"ח. חזרנו לבי"ח ואיך שהגענו הצירים נפסקו והתברר שהפתיחה לא התקדמה. היה כבר אמצע הלילה, אז נשארתי לאשפוז, במחשבה שהצירים יחזרו. אבל אף פעם לא הייתי מאושפזת בבית חולים, וזה היה מבהיל ומנוכר. בת הזוג שלי נשארה איתי, ישבנו במסדרון, ישנתי קצת ובחמש בבוקר הלכנו לטיול בים. יום רביעי - הצירים לא חזרו. פנינה ממליצה על תרופה הומאופטית, אני לוקחת אותה. אני מסרבת לאנטיביוטיקה. עוד טיולים בים, כלום לא קורה. אחר הצהריים אני מסכימה להתחיל אנטיביוטיקה. בלילה אני נשארת לבד בבית החולים, בחדר עם שלוש יולדות. יום חמישי... בצהריים מגיעה רופאה ומציעה לי "הצעה שאי אפשר לסרב לה" השראת לידה עם פרוסטוגלנדין (כדור שמחדירים לנרתיק ב4 מנות). הוא מתחיל לפעול מהמנה הראשונה ואחה"צ מתחילים צירים. בערך בחצות אני "מתקבלת ללידה" במרכז הטבעי עם פתיחה של ארבע. התהליך מתחיל.... כעבור ארבע שעות הצירים נפסקים, הפתיחה לא התקדמה. אני "מוגלית" לחדר לידה רגיל, המיילדת הצמודה עוזבת אותי ואני מסכימה לפיטוצין. כבר שישי בבוקר אני לא רוצה אפידורל, ואחת המיילדות ממליצה על טשטוש בנימוק שזה יקדם את הפתיחה ואת הלידה, אני מסכימה. היא שוכחת להזכיר לי שזה אומר שלא אוכל לרדת מהמיטה 4 שעות (אחרי שביקשתי שיביאו לי כדור ומזרון). זה נורא, הטשטוש מרגיש איום, אני מרגישה את הכאב וחוסר שליטה. ככה עוברות כמה שעות... הטשטוש מתפוגג, הפתיחה מתקדמת לאט לאט לאט שישי בצהריים - תקועה על 9.5 בלי התקדמות. ממליצים על אפידורל כדי לאפשר את הפתיחה המלאה אני מבקשת שהות, ומקלחת. אני נכנעת... כבר קשה לי לא ללחוץ בצירים. כל ציר סוחט ממני מי שפיר. עוד כמה שעות עם אפידורל, אני כל הזמן מרגישה כאילו הראש כבר יוצא, כאילו אני חייבת ללחוץ, אבל הראש לא מתקדם. לא מתקדם. בשש בערב מודיעים לי שהולכים לילד בואקום. אני מבינה שזה או זה או קיסרי. כבר אין לי שום שליטה על מה שקורה, אני מפחדת נורא, ואני לבד. הואקום משתחרר אני שומעת מישהו אומר "תעביר את המלקחיים" ואני אוטמת אזניים. בסוף שולפים אותה זו בת. אני בוכה כמו שבחיים לא בכיתי, ולא מפסיקה. נותנים לי לראות אותה לדקה ולוקחים אותה ממני לחץ הדם שלי יורד, אני מקבלת עירוי נוזלים בכל יד וגם שתי מנות דם, ומי יודע מה עוד.... ביליתי את הלילה בחדר לידה בהשגחה בבוקר עברתי למחלקה ולקחתי את התינוקת שלי. ציפיתי לחוויה מרוממת, לחוויה של בריאות, יצירה וחיים רציתי לתת לילד/ה שלי ולי התחלה רכה וחזקה וזה יצא כל כך אחר. עכשיו אני בבית, אתה, ועם התפרים שמשבשים את חופש התנועה שלי ואת תחושת הבריאות שלי. כיף לי איתה, היא יונקת ורכה ומקסימה ועצוב עצוב לי שככה התחלנו.
