ילדתי!
בשלוש וחצי לפנות בוקר התעוררתי וירדו לי המים. הסתובבתי בבית עד שהתפתחו צירים אמיתיים תוך כדי התענגות על שעות השקט של האשמורת השלישית. בחמש וחצי הערתי את אבו נטע ושלחתי אותו להכין את מקום הלידה (לגרור לשם את המזרון, לכסות אותו בסדין פלסטיק ואחד רגיל ולהכין את הציוד הנדרש). ואז התקשרתי למיילדות והערתי גם את אמא שלי. נטע המתוקה נשארה לישון במיטתנו. הבשש הצירים התחילו לכאוב על אמת. מילאנו את האמבטיה ורבצתי שם במים החמימים, גונחת עם הצירים (זה אשכרה עוזר לכאבים, להיות במים. לא עבדו עלי עם זה!) שם גם מצאה אותי מישל המיילדת הראשונה שהגיעה. היא בדקה אותי - צואר רחם מחוק ופתיחה של שש. אכן אני בלידה, וכזאת שמתקדמת מהר. מה זה מהר - תוך זמן ממש לא רב הרגשתי כבר צורך ללחוץ, ובמקביל הכאב עלה בדרגה והתחלתי להרים את התקרה בשאגות. הרגשתי שהאמבטיה קטנה עלי ויצאתי את המזרון שאבו נטע הכין לי. כרעתי על ברכי (לא סתם קוראים לזה 'כורעת ללדת ... ) ובעידודהשלמישל התחלתי ללחוץ. בנתיים הגיעו ביאה - המיילדת הבכירה ובטסי - המתלמדת שלהן ונכנסו מיד לעבודה. תמיכה בי, בדיקת דופק התינוקת לסירוגין עם הצירים, וכל השאר שאני מניחה שהיה צריך ואפילו לא שמתי לב כי באותו שלב המוח שלי כבר היה אפוי לגמרי. צירי הלחץ זה עולם בפני עצמו. צורך עז לחרבן (סליחה על התיאורים) בגלל הלחץ של התינוקת על המעי והרגשה שאני נקרעת מבפנים. אבו נטע עמד בגבורה בכאבים - עם כל ציר נתליתי עליו בכל הכח וצרחתי לו באוזן. בנתיים נטע התעוררה ושמעתי אותה מהשירותים מגיבה בצרחה משלה לכל צרחה שלי. אמא שלי מיהרה לקחת אותה החוצה. לקראת הסוף הדופק של התינוקת ירד והמיילדות הורידו אותי לשכיבה על הצד עם רגל ימין מקופלת באויר ופקדו עלי ללחוץ בכל הכח. לחצתי. עשר דקות שאורכן כנצח לחצתי. ובשעה שמונה בבוקר היא יצאה! (וגם הכאב נעלם לו.) מסתבר שחבל הטבור היה כרוך לה סביב הצואר, מה שכנראה הביא לירידת הדופק, אבל איך שהיא יצאה שמעתי אותה מייבבת והיא היתה בסדר גמור עם אפגר גבוה. אבל מה ... חמישה קילו של תינוקת ... (טוב נו, 'רק' ארבע תשע-מאות). ואצלי - אף לא קרע אחד קטן - יצאתי שלמה לגמרי. שמו אותה עלי והיא ינקה כמעט מיד - איזה שינוי מרענן לעומת נטע שלקחו לנו חמישה שבועות להגיע להנקה תקינה איתה! אמא שלי חזרה עם נטע ושתיהן מיהרו אלי להביע התפעלות מהתינוקת החדשה. נטע התרגשה מאוד, נישקה אותי וגחנה לנשק את ה'בייבי' גם כן. ואז גם השיליה יצאה - הכל תקין. פתחנו בקבוק פורט (מדירה של ייקב סאטוי ממחוז נאפא שהכנתי במיוחד לארוע והרמנו כוסית. אחר כך השארתי את הקטנטונת הז'לובית בידי אביה והלכתי להתקלח ואמא שלי נפנתה להכין ארוחת בוקר לכולנו, משפחה ומיילדות כאחד. אחרי שהמיילדות הלכו, השתרעתי עם התינוקת במיטתנו ונמנמנו יחדיו תוך כדי הנקה. אבו נע לקח את נטע לגן החיות ואמא שלי נפנתה להתקשר לכל העולם לבשר את הבשורה. וזהו. סיכום: תשעה חודשים מלאים + שלושה ימים של הריון תקין, שלושה שבועות של צירים מקדימים מעצבנים ומחרפנים ובטן מלאה סימני מתיחה, ארבע שעות של לידה פעילה, מתוכן רק שעתיים של צירים כואבים על אמת, מה שנקרא באנגלית: Fast and Furious תינוקת אחת ענקית, בריאה ויונקת, אמא מאושרת, שלמה גופנית ומרחפת נפשית, ומשפחה שהתרחבה, מותשת אך מאושרת. היה שווה ביותר.
חם לכל מי שתמכה בי לאורך כל הדרך, ובמיוחד לSwann שדאגה להכנתה הנפשית של אמי שאמנם היתה לחוצה אבל ברגע האמת היתה אחלה. שלכן, אמא של נטע וגם של ורד-חנה
בשלוש וחצי לפנות בוקר התעוררתי וירדו לי המים. הסתובבתי בבית עד שהתפתחו צירים אמיתיים תוך כדי התענגות על שעות השקט של האשמורת השלישית. בחמש וחצי הערתי את אבו נטע ושלחתי אותו להכין את מקום הלידה (לגרור לשם את המזרון, לכסות אותו בסדין פלסטיק ואחד רגיל ולהכין את הציוד הנדרש). ואז התקשרתי למיילדות והערתי גם את אמא שלי. נטע המתוקה נשארה לישון במיטתנו. הבשש הצירים התחילו לכאוב על אמת. מילאנו את האמבטיה ורבצתי שם במים החמימים, גונחת עם הצירים (זה אשכרה עוזר לכאבים, להיות במים. לא עבדו עלי עם זה!) שם גם מצאה אותי מישל המיילדת הראשונה שהגיעה. היא בדקה אותי - צואר רחם מחוק ופתיחה של שש. אכן אני בלידה, וכזאת שמתקדמת מהר. מה זה מהר - תוך זמן ממש לא רב הרגשתי כבר צורך ללחוץ, ובמקביל הכאב עלה בדרגה והתחלתי להרים את התקרה בשאגות. הרגשתי שהאמבטיה קטנה עלי ויצאתי את המזרון שאבו נטע הכין לי. כרעתי על ברכי (לא סתם קוראים לזה 'כורעת ללדת ... ) ובעידודהשלמישל התחלתי ללחוץ. בנתיים הגיעו ביאה - המיילדת הבכירה ובטסי - המתלמדת שלהן ונכנסו מיד לעבודה. תמיכה בי, בדיקת דופק התינוקת לסירוגין עם הצירים, וכל השאר שאני מניחה שהיה צריך ואפילו לא שמתי לב כי באותו שלב המוח שלי כבר היה אפוי לגמרי. צירי הלחץ זה עולם בפני עצמו. צורך עז לחרבן (סליחה על התיאורים) בגלל הלחץ של התינוקת על המעי והרגשה שאני נקרעת מבפנים. אבו נטע עמד בגבורה בכאבים - עם כל ציר נתליתי עליו בכל הכח וצרחתי לו באוזן. בנתיים נטע התעוררה ושמעתי אותה מהשירותים מגיבה בצרחה משלה לכל צרחה שלי. אמא שלי מיהרה לקחת אותה החוצה. לקראת הסוף הדופק של התינוקת ירד והמיילדות הורידו אותי לשכיבה על הצד עם רגל ימין מקופלת באויר ופקדו עלי ללחוץ בכל הכח. לחצתי. עשר דקות שאורכן כנצח לחצתי. ובשעה שמונה בבוקר היא יצאה! (וגם הכאב נעלם לו.) מסתבר שחבל הטבור היה כרוך לה סביב הצואר, מה שכנראה הביא לירידת הדופק, אבל איך שהיא יצאה שמעתי אותה מייבבת והיא היתה בסדר גמור עם אפגר גבוה. אבל מה ... חמישה קילו של תינוקת ... (טוב נו, 'רק' ארבע תשע-מאות). ואצלי - אף לא קרע אחד קטן - יצאתי שלמה לגמרי. שמו אותה עלי והיא ינקה כמעט מיד - איזה שינוי מרענן לעומת נטע שלקחו לנו חמישה שבועות להגיע להנקה תקינה איתה! אמא שלי חזרה עם נטע ושתיהן מיהרו אלי להביע התפעלות מהתינוקת החדשה. נטע התרגשה מאוד, נישקה אותי וגחנה לנשק את ה'בייבי' גם כן. ואז גם השיליה יצאה - הכל תקין. פתחנו בקבוק פורט (מדירה של ייקב סאטוי ממחוז נאפא שהכנתי במיוחד לארוע והרמנו כוסית. אחר כך השארתי את הקטנטונת הז'לובית בידי אביה והלכתי להתקלח ואמא שלי נפנתה להכין ארוחת בוקר לכולנו, משפחה ומיילדות כאחד. אחרי שהמיילדות הלכו, השתרעתי עם התינוקת במיטתנו ונמנמנו יחדיו תוך כדי הנקה. אבו נע לקח את נטע לגן החיות ואמא שלי נפנתה להתקשר לכל העולם לבשר את הבשורה. וזהו. סיכום: תשעה חודשים מלאים + שלושה ימים של הריון תקין, שלושה שבועות של צירים מקדימים מעצבנים ומחרפנים ובטן מלאה סימני מתיחה, ארבע שעות של לידה פעילה, מתוכן רק שעתיים של צירים כואבים על אמת, מה שנקרא באנגלית: Fast and Furious תינוקת אחת ענקית, בריאה ויונקת, אמא מאושרת, שלמה גופנית ומרחפת נפשית, ומשפחה שהתרחבה, מותשת אך מאושרת. היה שווה ביותר.
))