d a p h n a
New member
ימים של חוסר בטחון אקדמי - איך מתגברים?
בימים האחרונים יש לי מין תחושת נאחס אקדמית כללית כזו. עומדת לפניי רשימת ספרים ארוכה לקרוא ולסכם, ועדיין אין דד-ליין מוגדר, וזה מאוד מקשה עליי. אני מצליחה לקרוא את הספרים לפגישות עם אחת מהמרצות, בגלל שזה נותן לי דד-ליין מוגדר, אבל אז אחרי שקראתי אותם כבר אין לי כוח לקרוא את הספרים אחרים, אלה לתחום שבו המנחה שלי נמצא בארץ ואני לא יכולה להפגש איתו ולייצר דדליינים. בנוסף, בעוד שלושה שבועות אני עולה על המטוס ללונדון, לשבועיים של מחקר. אני יודעת לדבר נורא יפה על כל סוגי המקורות שיכולים להועיל לי וכו', אבל כשאני בפועל נכנסת לאתרים של הארכיונים כדי לחפש חומרים ספציפיים ולהיות מוכנה "מראש", אני מרגישה לגמרי אבודה. אני בקושי יודעת מאיפה להתחיל. ברור לי שזו הפעם הראשונה שאני נוסעת לעשות מחקר ארכיוני ולכן הגיוני שזה יהיה לי מורכב ואני צריכה ללמוד איך להתמודד עם עבודה כזו. אבל מצד שני, אני נוסעת לזמן מאוד קצר ומשלמת על זה לגמרי מכיסי, ומרגישה כאילו אני רוצה למצות את המקסימום מהשבועיים האלה ולחזור עם המון חומר, וכרגע אני מרגישה כאילו אני לא מוצאת את עצמי בכלל. ברמה הרציונאלית, אני יודעת שהכל יהיה בסדר. הספרים שאני צריכה לקרוא יהיו קרואים ומוסכמים עד מועד הבחינה, וגם אם לא הכל יסתדר בארכיון בפעם הזו, יהיו פעמים אחרות, וגם אם בסוף יתברר שאין מספיק חומר לדוקטורט שלי בתצורתו הנוכחית, תצא תצורה אחרת... אבל ברמה הרגשית אני מרגישה פשוט פיכסה, כאילו מתחשק לי להתכווץ לכדור קטן בפינה ולא ללמוד בכלל, או כאילו אני אגיע לארכיון ואיזו מטרונית בריטית אימתנית תגרש אותי משם בבושת פנים כי אני לא אדע בדיוק מה אני עושה... בעצם כאילו עכשיו, כשאני מתקרבת סוף סוף לשלב שבו אין קורסים, ואף אחד לא מגדיר לי מטלות, וזה רק אני מול ערימת ספרים מחד, ומחקר עצמאי מאידך - עכשיו אני פתאום אגלה שבעצם אין לי שום כשרון אקדמי ואני סתם מתחזה מוצלחת. כן, אני יודעת על סינדרום המתחזה. זה לא מבטל את ההשפעה שלו... בקיצור, למישהו יש איזשהם טריקים קסומים שיעלימו את הנאחס הזה ויחזירו לי את הבטחון האקדמי שלי, או שאין ברירה אלא לחכות עד יעבור זעם?
בימים האחרונים יש לי מין תחושת נאחס אקדמית כללית כזו. עומדת לפניי רשימת ספרים ארוכה לקרוא ולסכם, ועדיין אין דד-ליין מוגדר, וזה מאוד מקשה עליי. אני מצליחה לקרוא את הספרים לפגישות עם אחת מהמרצות, בגלל שזה נותן לי דד-ליין מוגדר, אבל אז אחרי שקראתי אותם כבר אין לי כוח לקרוא את הספרים אחרים, אלה לתחום שבו המנחה שלי נמצא בארץ ואני לא יכולה להפגש איתו ולייצר דדליינים. בנוסף, בעוד שלושה שבועות אני עולה על המטוס ללונדון, לשבועיים של מחקר. אני יודעת לדבר נורא יפה על כל סוגי המקורות שיכולים להועיל לי וכו', אבל כשאני בפועל נכנסת לאתרים של הארכיונים כדי לחפש חומרים ספציפיים ולהיות מוכנה "מראש", אני מרגישה לגמרי אבודה. אני בקושי יודעת מאיפה להתחיל. ברור לי שזו הפעם הראשונה שאני נוסעת לעשות מחקר ארכיוני ולכן הגיוני שזה יהיה לי מורכב ואני צריכה ללמוד איך להתמודד עם עבודה כזו. אבל מצד שני, אני נוסעת לזמן מאוד קצר ומשלמת על זה לגמרי מכיסי, ומרגישה כאילו אני רוצה למצות את המקסימום מהשבועיים האלה ולחזור עם המון חומר, וכרגע אני מרגישה כאילו אני לא מוצאת את עצמי בכלל. ברמה הרציונאלית, אני יודעת שהכל יהיה בסדר. הספרים שאני צריכה לקרוא יהיו קרואים ומוסכמים עד מועד הבחינה, וגם אם לא הכל יסתדר בארכיון בפעם הזו, יהיו פעמים אחרות, וגם אם בסוף יתברר שאין מספיק חומר לדוקטורט שלי בתצורתו הנוכחית, תצא תצורה אחרת... אבל ברמה הרגשית אני מרגישה פשוט פיכסה, כאילו מתחשק לי להתכווץ לכדור קטן בפינה ולא ללמוד בכלל, או כאילו אני אגיע לארכיון ואיזו מטרונית בריטית אימתנית תגרש אותי משם בבושת פנים כי אני לא אדע בדיוק מה אני עושה... בעצם כאילו עכשיו, כשאני מתקרבת סוף סוף לשלב שבו אין קורסים, ואף אחד לא מגדיר לי מטלות, וזה רק אני מול ערימת ספרים מחד, ומחקר עצמאי מאידך - עכשיו אני פתאום אגלה שבעצם אין לי שום כשרון אקדמי ואני סתם מתחזה מוצלחת. כן, אני יודעת על סינדרום המתחזה. זה לא מבטל את ההשפעה שלו... בקיצור, למישהו יש איזשהם טריקים קסומים שיעלימו את הנאחס הזה ויחזירו לי את הבטחון האקדמי שלי, או שאין ברירה אלא לחכות עד יעבור זעם?
