יפן - בין הקימונו לחרב
לא מעט אנשים מתחבטים בשאלה האם יש או אין חוצנים במערכת השמש שלנו, ויש אף השואלים אם יש בינינו מי שהסתנן מהחלל החיצון ושוכן בין בני תמותה רגילים...
את יפן הייתי מגדיר כארץ מושבם של אותם אנשים השונים בהתנהגותם ובמנהגם לעומת תושבי ארצות אחרות ותרבויות המכונות כמפותחות או מתקדמות. גם לתייר הממוצע שלא מחפש גירויים מיוחדים במינם, נתקל על כל צעד ושעל בשינוי מהותי לעומת ארצות אחרות.
כמי ששימש כמדריך טיולים בלא מעט ארצות, אני יכול להעיד שהקסם היפני שובה לב, ומעורר קנאה. ההרגשה של הזר ביפן היא שהמסורת והתרבות היפנית הם מעל לכל עם כל הניסיון המוצלח ורב השנים של היפנים להדמות לבני המערב. המסר הוא שאנחנו נמשיך עם התרבות העליונה שלנו ונראה לכם האחרים שכללי המשחק משחקים לטובתנו. (כאן יש לציין את העובדה שבשל ההשפעה התרבותית הסינית הם אמצו את הכלל הטאואיסטי שבכדי להתגבר על האויב שלך, יש ללמוד את דרכי חשיבתו ופעולתו, להשתמש באותם כלים ולהתגבר עליו.)
הניקיון התרבותי היפני מתבטא לא רק בניקיון הרחובות, הבתים, הקניונים וכיו"ב, הוא מתבטא בראש ובראשונה ביחס בין האנשים עצמם, המסר הוא "אני מוכן לעזור ככל יכולתי והאמצעים העומדים לרשותי מרגע שתבקש זאת אך ללא כניסה לתחומי הפרטי". הקודים החברתיים מחייבים שמירת מרחק, סדר, אי הפרעה לזולת, שמירה על המרחב של האחר, יחס לאחר ועזרה מרבית מרגע שנתבקש לעשות זאת.
המקדשים ביפן מהווים קשר ראשוני והדוק עם המסורת ועם העבר. היפנים לא פנאטים בתפילתם ולא נושאים מסר או מטען קדוש שדינו מוות. אין ולא היו מלחמות על דת או קנאות דתית. (בכלל במזרח הרחוק עד לפלישת האסלאם בתחילת המאה העשירית), הם דוגמה ניצחת בשילוב של אמונות וכיבוד האחר למען יצירת הרמוניה זורמת ותמידית.
על אף הצפיפות הרבה שבה חי היפני הממוצע והמתח המתמיד ברעידות האדמה שהן מנת חלקה של יפן, אזי הרגישות היפנית היא כמו חיישן אלקטרוני היאה למעצמת האלקטרוניקה המפתיעה כל יום מחדש. הדבר מתבטא ביחס, בטון הדיבור, בחלונות הראווה, בשכנות הסובלנית, בשירות לאזרח, ביחס ההדדי בין הנהגים וכו'.
התנועה ביפן הצפופה יוצרת נגישות ומהירות הגעה לכל פינה אפשרית ברחבי האיים של מדינה זו. מדובר בעיקר על רשת רכבות ואוטובוסים המרשתים כל חלקה במדינה, ומקלים על התייר כמו על האזרח החי בארץ זו. השילוט הידידותי המודיע על התחנות בדרך, על צורת התשלום, על הנהגים האדיבים והסדרנים אשר בתחנות ולא מדובר כלל בארץ הנוחה ומבורכת במזג אוויר נוח. הדברים אמורים גם בקיץ לח ולא נוח שהוא מנת חלקם כמו בארצות הים התיכון. היחס לזולת נשאר מכופתר ומכובד וכל מקומות הבילוי והביקור משדרים יחס הוגן ואדיב.
בניגוד לדעה הרווחת, יפן של היום לא יקרה כבעבר והדברים אמורים גם לגבי התייר המזדמן שבדרך כלל נחשב לפרה נחלבת בארצות תיירות אחרות. המחירים במסעדות העממיות ואף מעבר להן זולים יותר ממקומות דומים שאנו רגילים להם בארצנו. שפע האוכל, המגוון והיחס מדברים בעד עצמם. שלא לדבר על הניקיון והאדיבות.
כצאצאיה של אלת השמש, ממשיכים היפנים באדיקות מופתית לשמור וליישם את ההרמוניה של הטבע שהוא הבסיס התרבותי והמחשבתי שלהם שבלעדיה ייתכן כאוס תרבותי ואנושי. מפליא לראות את המשפחות היפניות המבלות בחיק הטבע המטופח להפליא כיאה לבני "התרבות העליונה". החיבור אל הנופים המדהימים, פריחת הדובדבן באביב, השלכת בשלל צבעי הקשת בסתיו והשקט הרוגע של החוגגים בפארקים הרחבים גם ביתר החגים ללא הרעשים הבוקעים ממקלטי המכוניות, או ההמולה של ההמון "החוגג". השמירה על ההרמוניה עם האדם והטבע מסביב הם דת בפני עצמה. על אף היותם מעצמה אלקטרונית ותעשייתית, אין הם מפרים את האיזון שבין הפרט לחברה והדבר מתבטא בדברים הקטנים והחשובים של אי שימוש בטלפון הנייד בציבור, ברכבות, אוטובוסים וכיו"ב. הניקיון התקשורתי הזה המאפשר מרווח של כבוד לזולת מהווה דוגמה לביטוי תרבותי עליון.
בנוסף, יש לציין שיפן היא ארץ חסרת משאבים ומחצבים אך מלאה ועשירה עד אין קץ במשאב מהלך על שניים וראש גדול מתנוסס על כתפיים...
וכאן הניגוד הבולט והלא מובן בעליל, בין "התרבות העליונה" וההרמונית, היחסים בין אדם לחברו ולטבע הסובב ובין האופי היפני החבוי היטב אשר בא לידי ביטוי בתוצאה הרת האסון מסוף המאה ה-19 כאשר יפן שאפה להיות מעצמה עולמית לאחר ניצחונותיה במלחמותיה עם סין (1895) ועם רוסיה (1904-5) וסיפוח קוריאה בשנת 1910. במהלך כהונתו של הקיסר הירוהיטו, ב-13.12.37, כבש הצבא היפני את ננקינג, עיר הבירה של הלאומנים הסינים בראשותו של צ'יאנג קאי שק והחל בטבח ואונס שיטתי לאור היום וללא הבחנה בין צעירים למבוגרים. לטבח ולאונס של 300,000 איש מבין תושבי העיר, אין אח ורע בכל היסטורית העמים ואף לגרועים שבהם. יריעה נרחבת של מעשי הזוועה אשר נעשו גם במהלך מלחמת העולם ה-2 תחת ידיעתם המוחלטת של מפקדי צבא יפן, שריה והקיסר העומד בראשם ניתן לקרוא ב: The Rape of Nanqing ו-The Knights of Bushido.
לא מעט אנשים מתחבטים בשאלה האם יש או אין חוצנים במערכת השמש שלנו, ויש אף השואלים אם יש בינינו מי שהסתנן מהחלל החיצון ושוכן בין בני תמותה רגילים...
את יפן הייתי מגדיר כארץ מושבם של אותם אנשים השונים בהתנהגותם ובמנהגם לעומת תושבי ארצות אחרות ותרבויות המכונות כמפותחות או מתקדמות. גם לתייר הממוצע שלא מחפש גירויים מיוחדים במינם, נתקל על כל צעד ושעל בשינוי מהותי לעומת ארצות אחרות.
כמי ששימש כמדריך טיולים בלא מעט ארצות, אני יכול להעיד שהקסם היפני שובה לב, ומעורר קנאה. ההרגשה של הזר ביפן היא שהמסורת והתרבות היפנית הם מעל לכל עם כל הניסיון המוצלח ורב השנים של היפנים להדמות לבני המערב. המסר הוא שאנחנו נמשיך עם התרבות העליונה שלנו ונראה לכם האחרים שכללי המשחק משחקים לטובתנו. (כאן יש לציין את העובדה שבשל ההשפעה התרבותית הסינית הם אמצו את הכלל הטאואיסטי שבכדי להתגבר על האויב שלך, יש ללמוד את דרכי חשיבתו ופעולתו, להשתמש באותם כלים ולהתגבר עליו.)
הניקיון התרבותי היפני מתבטא לא רק בניקיון הרחובות, הבתים, הקניונים וכיו"ב, הוא מתבטא בראש ובראשונה ביחס בין האנשים עצמם, המסר הוא "אני מוכן לעזור ככל יכולתי והאמצעים העומדים לרשותי מרגע שתבקש זאת אך ללא כניסה לתחומי הפרטי". הקודים החברתיים מחייבים שמירת מרחק, סדר, אי הפרעה לזולת, שמירה על המרחב של האחר, יחס לאחר ועזרה מרבית מרגע שנתבקש לעשות זאת.
המקדשים ביפן מהווים קשר ראשוני והדוק עם המסורת ועם העבר. היפנים לא פנאטים בתפילתם ולא נושאים מסר או מטען קדוש שדינו מוות. אין ולא היו מלחמות על דת או קנאות דתית. (בכלל במזרח הרחוק עד לפלישת האסלאם בתחילת המאה העשירית), הם דוגמה ניצחת בשילוב של אמונות וכיבוד האחר למען יצירת הרמוניה זורמת ותמידית.
על אף הצפיפות הרבה שבה חי היפני הממוצע והמתח המתמיד ברעידות האדמה שהן מנת חלקה של יפן, אזי הרגישות היפנית היא כמו חיישן אלקטרוני היאה למעצמת האלקטרוניקה המפתיעה כל יום מחדש. הדבר מתבטא ביחס, בטון הדיבור, בחלונות הראווה, בשכנות הסובלנית, בשירות לאזרח, ביחס ההדדי בין הנהגים וכו'.
התנועה ביפן הצפופה יוצרת נגישות ומהירות הגעה לכל פינה אפשרית ברחבי האיים של מדינה זו. מדובר בעיקר על רשת רכבות ואוטובוסים המרשתים כל חלקה במדינה, ומקלים על התייר כמו על האזרח החי בארץ זו. השילוט הידידותי המודיע על התחנות בדרך, על צורת התשלום, על הנהגים האדיבים והסדרנים אשר בתחנות ולא מדובר כלל בארץ הנוחה ומבורכת במזג אוויר נוח. הדברים אמורים גם בקיץ לח ולא נוח שהוא מנת חלקם כמו בארצות הים התיכון. היחס לזולת נשאר מכופתר ומכובד וכל מקומות הבילוי והביקור משדרים יחס הוגן ואדיב.
בניגוד לדעה הרווחת, יפן של היום לא יקרה כבעבר והדברים אמורים גם לגבי התייר המזדמן שבדרך כלל נחשב לפרה נחלבת בארצות תיירות אחרות. המחירים במסעדות העממיות ואף מעבר להן זולים יותר ממקומות דומים שאנו רגילים להם בארצנו. שפע האוכל, המגוון והיחס מדברים בעד עצמם. שלא לדבר על הניקיון והאדיבות.
כצאצאיה של אלת השמש, ממשיכים היפנים באדיקות מופתית לשמור וליישם את ההרמוניה של הטבע שהוא הבסיס התרבותי והמחשבתי שלהם שבלעדיה ייתכן כאוס תרבותי ואנושי. מפליא לראות את המשפחות היפניות המבלות בחיק הטבע המטופח להפליא כיאה לבני "התרבות העליונה". החיבור אל הנופים המדהימים, פריחת הדובדבן באביב, השלכת בשלל צבעי הקשת בסתיו והשקט הרוגע של החוגגים בפארקים הרחבים גם ביתר החגים ללא הרעשים הבוקעים ממקלטי המכוניות, או ההמולה של ההמון "החוגג". השמירה על ההרמוניה עם האדם והטבע מסביב הם דת בפני עצמה. על אף היותם מעצמה אלקטרונית ותעשייתית, אין הם מפרים את האיזון שבין הפרט לחברה והדבר מתבטא בדברים הקטנים והחשובים של אי שימוש בטלפון הנייד בציבור, ברכבות, אוטובוסים וכיו"ב. הניקיון התקשורתי הזה המאפשר מרווח של כבוד לזולת מהווה דוגמה לביטוי תרבותי עליון.
בנוסף, יש לציין שיפן היא ארץ חסרת משאבים ומחצבים אך מלאה ועשירה עד אין קץ במשאב מהלך על שניים וראש גדול מתנוסס על כתפיים...
וכאן הניגוד הבולט והלא מובן בעליל, בין "התרבות העליונה" וההרמונית, היחסים בין אדם לחברו ולטבע הסובב ובין האופי היפני החבוי היטב אשר בא לידי ביטוי בתוצאה הרת האסון מסוף המאה ה-19 כאשר יפן שאפה להיות מעצמה עולמית לאחר ניצחונותיה במלחמותיה עם סין (1895) ועם רוסיה (1904-5) וסיפוח קוריאה בשנת 1910. במהלך כהונתו של הקיסר הירוהיטו, ב-13.12.37, כבש הצבא היפני את ננקינג, עיר הבירה של הלאומנים הסינים בראשותו של צ'יאנג קאי שק והחל בטבח ואונס שיטתי לאור היום וללא הבחנה בין צעירים למבוגרים. לטבח ולאונס של 300,000 איש מבין תושבי העיר, אין אח ורע בכל היסטורית העמים ואף לגרועים שבהם. יריעה נרחבת של מעשי הזוועה אשר נעשו גם במהלך מלחמת העולם ה-2 תחת ידיעתם המוחלטת של מפקדי צבא יפן, שריה והקיסר העומד בראשם ניתן לקרוא ב: The Rape of Nanqing ו-The Knights of Bushido.