יפן במלחמת העולם השנייה- פשעים וחוסר מנהיגות
שלום לכל חברי הפורום היקרים, סוף סוף, אני יכול לכתוב בפורום בעברית- ולשוב לניהול. אני שמח שדברים התנהלו כאן כמו שצריך כשלא הייתי. בתקופה האחרונה, כסטודנט מחקר חדש באוניברסיטת טוקיו, אני חוקר את יחסי גרמניה יפן בשנות השלושים ובמלחמת העולם השנייה, וגם, כחלק מאותו עניין, את התנהלות הימין והצבא היפני בשנות העשרים, השלושים והארבעים. חלק מהנושא הזה, הוא גם שאלת פשעי המלחמה של יפן במלחמת העולם השנייה. בהודעה זו אני רוצה לטעון, שהאסון שפקד את יפן ואסיה במלחמת הפסיפיק מקורו לא בתוכנית מחוכמת ומתוכננת, מעין קונספירציה של הממשלה היפנית לכיבוש אסיה והעולם, אלא בסחף שהמנהיגות היפנית, למרבה בושתה וחרפתה, לא הצליחה לשלוט בו, ומאחר שלא הצליחה לעשות כן- עברה לשתף עמו פעולה באופן מלא. זו היא לא דיעה מוסכמת על כל החוקרים, ובמיוחד לא בספרות הפופולרית. רבים חושבים שממשלת יפן, עוד משנות העשרים ובטח בשנות השלושים, תכננה מלחמת עולם על מנת להשתלט על אסיה ולגרש ממנה את המערב. מגמה זו התחזקה בעיקר לאחר מותם של מנהיגי הרסטורציה של מייג'י (האחרון שבהם היה ימגאטה אריטומו, שנפטר ב-1922), שגילו יותר זהירות בכל הנוגע למדיניות החוץ כלפי המערב. המנהיגים שהגיעו אחריהם, כך טוענת גישה זו, תכננו באופן פעיל לפתוח במלחמה עם המערב, תוך כדי השתלטות על אסיה וניצול העמים היושבים בה. יש לשים לב לעובדה, שהקולוניאליזם היפני בשום אופן לא התחיל בשנות השלושים, אלא זמן רב קודם לכן. יפן השתלטה על טייוואן כבר בסוף המאה ה-19, ולאחר מכן גם על דרום סחאלין ועל קוריאה (סופחה ליפן רשמית ב-1911). מבחינה זו, יפן לא היתה שונה ממדינות המערב, שנקטו במדיניות קולוניאליסטית מוצהרת, כולל ארה"ב שכבשה את הפיליפינים וניהלה שם משטר כיבוש אכזרי למדי, לפחות בשנים הראשונות. מבחינת מנהיגי מייג'י, קולוניות הן כרטיס הכניסה לחברה המערבית המתקדמת, גישה שבוטאה במימרתו של האינטלקטואל פוקוזאווה יוקיצ'י- "לעזוב את אסיה, להיכנס לאירופה". יש לציין ששלטון הכיבוש היפני בקוריאה היה אכזרי למדי, ואילו שלטונם בטייואן היה נאור יחסית. גם בקוריאה, אופי השלטון השתנה בהתאם לאופיו של המושל. המושל השני, למשל, היה אכזרי פחות מהראשון. באותה תקופה, השלטון הקולוניאלי היפני לא היה שונה מהותית מהשלטון הקולוניאלי של מדינות מערביות, ובוודאי שלא היה אכזרי כשלטון הקולוניאלי הבלגי בקונגו, או הגרמני בנמיביה. עם זאת, בוודאי שהיה אכזרי בהרבה מהשלטון הבריטי בהודו. המסמך שמחזק יותר מכל את גישת "הקונספירציה היפנית", שהתגבשה לאחר מותם של מנהיגי מייג'י, הוא מכתב הקרוי במחקר "מסמך טנאקה". מדובר במסמך שכתב כביכול ראש ממשלת יפן, גנרל טנקה גיצ'י ב-1929 לקיסר יפן. במסמך אומר טנקה שיפן חייבת לכבוש ראשית כל את מנצ'וריה ומונגוליה, לאחר מכן את סין, ובסופו של דבר גם את אירופה ואת שאר העולם. מסמך זה מהווה כביכול הוכחה שהמנהיגות היפנית הגבוהה ביותר נקטה בתוכנית סדורה של כיבוש העולם. הבעיה היא, שמסמך טנקה מעולם לא נכתב על ידי ראש ממשלת יפן. מדובר ככל הנראה בזיוף של קציני צבא מדרג בינוני גבוה, שרצו לסחוף את יפן לכיבוש סין, בעוד המנהיגים היו זהירים בהרבה. שידהרה קיג'ורו, שר החוץ ה"נצחי" של יפן בשנות העשרים, אמנם רצה להתפשט בסין מבחינה כלכלית, אבל שלל כיבוש צבאי- ובוודאי שלא תכנן לכבוש את העולם. גם טנאקה גיצ'י, שנחשב למיליטריסט יותר משידהרה, לא תכנן את התקריות שהובילו את יפן לכיבוש מנצ'וריה. אותן התקריות והפרובוקציות מקורן בחבורות של קצינים מדרג בינוני גבוה, כמו למשל קולונל אישיווארה קנג'י, שייסדו אגודות סודיות כגון "אגודת הדובדבן" או "אגודת הדרקון השחור". אותם קצינים זעמו על מה שכינו אוזלת ידה של הממשלה בסין, וייצרו שוב ושוב פרובוקציות שהובילו את יפן עמוק יותר לתוך סין. כל ראש ממשלה שניסה להתנגד למדיניות הזאת או לעכב אותה נרצח או לפחות עמד בסכנת חיים מיידית, כפי שהראתה הדוגמא של אינוקאי או אחרים. ראש הממשלה טנקה למעשה לא יזם דבר, אלא פשוט נגרר אחרי קציני הצבא וניסה לחפות עליהם. למעשה, הקיסר אילץ אותו להתפטר בדיוק מסיבה זו (הירוהיטו כעס על גרירת הרגליים של טנקה בחקירת רצח איל המלחמה של מנצ'וריה, שככל הנראה אורגן על ידי אותן אגודות סודיות). המדיניות הזאת המשיכה גם בשנות השלושים. קציני הצבא ונאמניהם בימין הקיצוני, מחופים על ידי אידיאולוגים כמו אוקאווה שומיי, קיטה איקי ומיצוקאווה שימטרו, פתחו במסע בלתי מרוסן של רצח וטרור כנגד כל מתנגדיהם הפוליטיים. לא רק אזרחים, אצילים, אנשי עסקים ופוליטיקאים נרצחו, אלא גם קצינים גבוהים שתמכו במדיניות מתונה או זהירה יותר. מעבר לכך, נוצרה בציבור אווירה לאומנית, שלובתה ידי העיתונות הפטריוטית (העיתונאים עשו זאת כי הם היו לאומנים בעצמם. באותה תקופה איש לא הכריח אותם לכתוב כך). כך, אט אט, בשל חוסר הנחישות של ההנהגה היפנית, התיישרה החברה כולה מאחורי הקיצוניים ביותר. כל מי שחשב אחרת- הוקע כבוגד וכתבוסתן, וכפי שאנחנו מכירים פוליטיקאים- אף אחד לא רצה שיודבק אליו דימוי כזה. דיכוי המרד של קציני הצבא הקיצוניים ב-1936 (תקרית פברואר) לא חיזק את הזרמים המתונים- להיפך. קציני צבא שהתנגדו אמנם למרד, אך למעשה היו קיצוניים לא פחות מהמורדים, שכנעו את החבורה שסבבה את הקיסר כי אם ימנו אותם להנהגה, ויתנו להם לנהל את המדיניות בסין, מרידות כאלו יימנעו בעתיד. ב-1937, הלכו הזרמים הקיצוניים בצבא צעד אחד קדימה. הם יזמו תקרית אש בין חיילים סינים ויפנים ליד שנגחאי (גשר מרקו פולו), ודחפו את יפן למלחמת כיבוש מלאה בסין. בימים הראשונים נשמעו קולות רפים של התנגדות מצד ראש הממשלה החדש, הנסיך קונואה פומימרו, וגם מצד רוב בכירי המטה הכללי. אך כעבור מספר ימים, כתוצאה מהאווירה הלאומנית ומהמלחמה בפועל שהחלה בסין, שינה קונואה את עורו ועמד מאחורי הצבא באופן מלא. במקום להיסחף בדשדוש, כפי שעשו קודמיו, החליט לעמוד באופן מלא מאחורי המדיניות הקיצונית, וכאן היה חידוש מסוכן. ב-1938, החליטה ממשלת קונואה ש"אין לנו פרטנר", וקטעה באופן סופי ומוחלט את כל המגעים עם מנהיג סין, גי'אנג ג'יה שי (צ'אנג קאי שק). עקב מלחמת הכיבוש המלאה שהחלה בסין, הוביל קונואה את החברה היפנית עצמה במהירות לדיקטטורה, אם כי היא היתה "רכה" אלף מונים מזו של גרמניה או איטליה. מעניין שקונואה, שנתן את מלוא תמיכתו למדיניות האיוולת בסין, לא שיער שמדיניות זו תוביל למלחמה עם המערב. למלחמה כזו קונואה התנגד בחריפות. לכן, דאגו חוגי הצבא להחליפו באדם נאמן יותר- גנרל טוג'ו הידקי- לשעבר קצין החינוך של הצבא במנצ'וריה (למעשה היו עוד שני ראשי ממשלה באמצע, אבל אין טעם להרחיב עליהם את הדיבור). טוג'ו, עוד יותר מקונואה, היה נציג מובהק של מחנה המלחמה שדגל בהתקפה כנגד ארצות הברית. עם זאת, אין להאשים את טוג'ו בלבד במלחמת העולם השנייה. היתה זו דווקא מדיניותו של קונואה, ובמיוחד הפרובוקציות של קציני הצבא, שהובילו להסתבכות בסין. הסתבכות זו הובילה בהכרח למלחמה עם המערב, גם אם קונואה לא היה מעוניין בהתפתחות זו. טוג'ו בסך הכל היה מוכן לקצור ברצון את פירות מדיניות האיוולת של קונואה וממשלתו. הפרובוקציות של קציני הצבא ב-1937, ועמידתו של קונואה מאחוריהם (לא כיוזם, אלא כנגרר), הובילו במסלול ישיר לפרל הרבור. (המשך בהודעה הבאה)
שלום לכל חברי הפורום היקרים, סוף סוף, אני יכול לכתוב בפורום בעברית- ולשוב לניהול. אני שמח שדברים התנהלו כאן כמו שצריך כשלא הייתי. בתקופה האחרונה, כסטודנט מחקר חדש באוניברסיטת טוקיו, אני חוקר את יחסי גרמניה יפן בשנות השלושים ובמלחמת העולם השנייה, וגם, כחלק מאותו עניין, את התנהלות הימין והצבא היפני בשנות העשרים, השלושים והארבעים. חלק מהנושא הזה, הוא גם שאלת פשעי המלחמה של יפן במלחמת העולם השנייה. בהודעה זו אני רוצה לטעון, שהאסון שפקד את יפן ואסיה במלחמת הפסיפיק מקורו לא בתוכנית מחוכמת ומתוכננת, מעין קונספירציה של הממשלה היפנית לכיבוש אסיה והעולם, אלא בסחף שהמנהיגות היפנית, למרבה בושתה וחרפתה, לא הצליחה לשלוט בו, ומאחר שלא הצליחה לעשות כן- עברה לשתף עמו פעולה באופן מלא. זו היא לא דיעה מוסכמת על כל החוקרים, ובמיוחד לא בספרות הפופולרית. רבים חושבים שממשלת יפן, עוד משנות העשרים ובטח בשנות השלושים, תכננה מלחמת עולם על מנת להשתלט על אסיה ולגרש ממנה את המערב. מגמה זו התחזקה בעיקר לאחר מותם של מנהיגי הרסטורציה של מייג'י (האחרון שבהם היה ימגאטה אריטומו, שנפטר ב-1922), שגילו יותר זהירות בכל הנוגע למדיניות החוץ כלפי המערב. המנהיגים שהגיעו אחריהם, כך טוענת גישה זו, תכננו באופן פעיל לפתוח במלחמה עם המערב, תוך כדי השתלטות על אסיה וניצול העמים היושבים בה. יש לשים לב לעובדה, שהקולוניאליזם היפני בשום אופן לא התחיל בשנות השלושים, אלא זמן רב קודם לכן. יפן השתלטה על טייוואן כבר בסוף המאה ה-19, ולאחר מכן גם על דרום סחאלין ועל קוריאה (סופחה ליפן רשמית ב-1911). מבחינה זו, יפן לא היתה שונה ממדינות המערב, שנקטו במדיניות קולוניאליסטית מוצהרת, כולל ארה"ב שכבשה את הפיליפינים וניהלה שם משטר כיבוש אכזרי למדי, לפחות בשנים הראשונות. מבחינת מנהיגי מייג'י, קולוניות הן כרטיס הכניסה לחברה המערבית המתקדמת, גישה שבוטאה במימרתו של האינטלקטואל פוקוזאווה יוקיצ'י- "לעזוב את אסיה, להיכנס לאירופה". יש לציין ששלטון הכיבוש היפני בקוריאה היה אכזרי למדי, ואילו שלטונם בטייואן היה נאור יחסית. גם בקוריאה, אופי השלטון השתנה בהתאם לאופיו של המושל. המושל השני, למשל, היה אכזרי פחות מהראשון. באותה תקופה, השלטון הקולוניאלי היפני לא היה שונה מהותית מהשלטון הקולוניאלי של מדינות מערביות, ובוודאי שלא היה אכזרי כשלטון הקולוניאלי הבלגי בקונגו, או הגרמני בנמיביה. עם זאת, בוודאי שהיה אכזרי בהרבה מהשלטון הבריטי בהודו. המסמך שמחזק יותר מכל את גישת "הקונספירציה היפנית", שהתגבשה לאחר מותם של מנהיגי מייג'י, הוא מכתב הקרוי במחקר "מסמך טנאקה". מדובר במסמך שכתב כביכול ראש ממשלת יפן, גנרל טנקה גיצ'י ב-1929 לקיסר יפן. במסמך אומר טנקה שיפן חייבת לכבוש ראשית כל את מנצ'וריה ומונגוליה, לאחר מכן את סין, ובסופו של דבר גם את אירופה ואת שאר העולם. מסמך זה מהווה כביכול הוכחה שהמנהיגות היפנית הגבוהה ביותר נקטה בתוכנית סדורה של כיבוש העולם. הבעיה היא, שמסמך טנקה מעולם לא נכתב על ידי ראש ממשלת יפן. מדובר ככל הנראה בזיוף של קציני צבא מדרג בינוני גבוה, שרצו לסחוף את יפן לכיבוש סין, בעוד המנהיגים היו זהירים בהרבה. שידהרה קיג'ורו, שר החוץ ה"נצחי" של יפן בשנות העשרים, אמנם רצה להתפשט בסין מבחינה כלכלית, אבל שלל כיבוש צבאי- ובוודאי שלא תכנן לכבוש את העולם. גם טנאקה גיצ'י, שנחשב למיליטריסט יותר משידהרה, לא תכנן את התקריות שהובילו את יפן לכיבוש מנצ'וריה. אותן התקריות והפרובוקציות מקורן בחבורות של קצינים מדרג בינוני גבוה, כמו למשל קולונל אישיווארה קנג'י, שייסדו אגודות סודיות כגון "אגודת הדובדבן" או "אגודת הדרקון השחור". אותם קצינים זעמו על מה שכינו אוזלת ידה של הממשלה בסין, וייצרו שוב ושוב פרובוקציות שהובילו את יפן עמוק יותר לתוך סין. כל ראש ממשלה שניסה להתנגד למדיניות הזאת או לעכב אותה נרצח או לפחות עמד בסכנת חיים מיידית, כפי שהראתה הדוגמא של אינוקאי או אחרים. ראש הממשלה טנקה למעשה לא יזם דבר, אלא פשוט נגרר אחרי קציני הצבא וניסה לחפות עליהם. למעשה, הקיסר אילץ אותו להתפטר בדיוק מסיבה זו (הירוהיטו כעס על גרירת הרגליים של טנקה בחקירת רצח איל המלחמה של מנצ'וריה, שככל הנראה אורגן על ידי אותן אגודות סודיות). המדיניות הזאת המשיכה גם בשנות השלושים. קציני הצבא ונאמניהם בימין הקיצוני, מחופים על ידי אידיאולוגים כמו אוקאווה שומיי, קיטה איקי ומיצוקאווה שימטרו, פתחו במסע בלתי מרוסן של רצח וטרור כנגד כל מתנגדיהם הפוליטיים. לא רק אזרחים, אצילים, אנשי עסקים ופוליטיקאים נרצחו, אלא גם קצינים גבוהים שתמכו במדיניות מתונה או זהירה יותר. מעבר לכך, נוצרה בציבור אווירה לאומנית, שלובתה ידי העיתונות הפטריוטית (העיתונאים עשו זאת כי הם היו לאומנים בעצמם. באותה תקופה איש לא הכריח אותם לכתוב כך). כך, אט אט, בשל חוסר הנחישות של ההנהגה היפנית, התיישרה החברה כולה מאחורי הקיצוניים ביותר. כל מי שחשב אחרת- הוקע כבוגד וכתבוסתן, וכפי שאנחנו מכירים פוליטיקאים- אף אחד לא רצה שיודבק אליו דימוי כזה. דיכוי המרד של קציני הצבא הקיצוניים ב-1936 (תקרית פברואר) לא חיזק את הזרמים המתונים- להיפך. קציני צבא שהתנגדו אמנם למרד, אך למעשה היו קיצוניים לא פחות מהמורדים, שכנעו את החבורה שסבבה את הקיסר כי אם ימנו אותם להנהגה, ויתנו להם לנהל את המדיניות בסין, מרידות כאלו יימנעו בעתיד. ב-1937, הלכו הזרמים הקיצוניים בצבא צעד אחד קדימה. הם יזמו תקרית אש בין חיילים סינים ויפנים ליד שנגחאי (גשר מרקו פולו), ודחפו את יפן למלחמת כיבוש מלאה בסין. בימים הראשונים נשמעו קולות רפים של התנגדות מצד ראש הממשלה החדש, הנסיך קונואה פומימרו, וגם מצד רוב בכירי המטה הכללי. אך כעבור מספר ימים, כתוצאה מהאווירה הלאומנית ומהמלחמה בפועל שהחלה בסין, שינה קונואה את עורו ועמד מאחורי הצבא באופן מלא. במקום להיסחף בדשדוש, כפי שעשו קודמיו, החליט לעמוד באופן מלא מאחורי המדיניות הקיצונית, וכאן היה חידוש מסוכן. ב-1938, החליטה ממשלת קונואה ש"אין לנו פרטנר", וקטעה באופן סופי ומוחלט את כל המגעים עם מנהיג סין, גי'אנג ג'יה שי (צ'אנג קאי שק). עקב מלחמת הכיבוש המלאה שהחלה בסין, הוביל קונואה את החברה היפנית עצמה במהירות לדיקטטורה, אם כי היא היתה "רכה" אלף מונים מזו של גרמניה או איטליה. מעניין שקונואה, שנתן את מלוא תמיכתו למדיניות האיוולת בסין, לא שיער שמדיניות זו תוביל למלחמה עם המערב. למלחמה כזו קונואה התנגד בחריפות. לכן, דאגו חוגי הצבא להחליפו באדם נאמן יותר- גנרל טוג'ו הידקי- לשעבר קצין החינוך של הצבא במנצ'וריה (למעשה היו עוד שני ראשי ממשלה באמצע, אבל אין טעם להרחיב עליהם את הדיבור). טוג'ו, עוד יותר מקונואה, היה נציג מובהק של מחנה המלחמה שדגל בהתקפה כנגד ארצות הברית. עם זאת, אין להאשים את טוג'ו בלבד במלחמת העולם השנייה. היתה זו דווקא מדיניותו של קונואה, ובמיוחד הפרובוקציות של קציני הצבא, שהובילו להסתבכות בסין. הסתבכות זו הובילה בהכרח למלחמה עם המערב, גם אם קונואה לא היה מעוניין בהתפתחות זו. טוג'ו בסך הכל היה מוכן לקצור ברצון את פירות מדיניות האיוולת של קונואה וממשלתו. הפרובוקציות של קציני הצבא ב-1937, ועמידתו של קונואה מאחוריהם (לא כיוזם, אלא כנגרר), הובילו במסלול ישיר לפרל הרבור. (המשך בהודעה הבאה)