יצאה לי הרוח מהמפרשים
יש לי מצב רוח נאחס. והתמונות בעיתונים מהרצח של אתמול ויום השנה לרצח רבין והמוסיקה העצובה ברדיו לא מוסיפים. אתמול בבוקר הייתי אופטימית ושמחה (ההודעה של כוכי רק הוסיפה על זה) ובערב - היפוך של 180 מעלות. הייתי אצל הרופא ופשוט התרסקתי לו מול הפנים. כל הזמן אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר ויהיה בסדר ורוב הזמן אפילו מצליחה להאמין בזה. אבל אתמול היו לי ערב ולילה כ"כ נאחסיים וכל האופטימיות עזבה אותי. כל החודש האחרון היה מוזר ולא אופייני לי: עברתי הזרעה ראשונה ושבוע אחריה קיבלתי מחזור (ביום ה-22), לא לפני שעברתי 3 ימים של כאבי בטן קשים. זאת למרות שבד"כ המחזור שלי סדיר ומגיע בסביבות היום ה- 28. אתמול היה היום ה-10 מתחילת המחזור ועדיין(!) היו לי דימומים קלים למרות שבד"כ המחזור שלי נמשך 4-5 ימים מקסימום. בבוקר עשיתי US ובדיקת דם. ב-US נצפו תוצאות שלא אופייניות ליום ה-10 אצלי: אין זקיק מוביל (אני לא לקחתי הורמונים ולכן אין ציפיה למספר זקיקים). יש 6 זקיקים קטנים ורירית בעובי 5 ס"מ. ובערב אצל הרופא הוא אמר לי את תוצאות בדיקת הדם: פרוגסטרון גבוה מהרצוי-4.7 ו-E2 נמוך מהרצוי (220). בקיצור, משהו התחרבש לחלוטין. פתאום, עכשיו. שנה ו-8 חודשים אחרי שהכל היה תקין. עכשיו, אחרי שכבר עברתי להזרעות וחשבתי שאנחנו מתקדמים, פתאום הגוף בוגד בי. ואז הרופא אמר לי שהוא עדיין לא מספיד את החודש ושיש סיכוי קטן שהכל יתאזן בהמשך, אבל במקביל הוא התחיל לדבר על החודש הבא. הוא רוצה שאני אתחיל להפגיז בהורמונים, אבל לא איקקלומין (שלא רק שלא הזיז לי, אלא גם יצר לי ציסטה ענקית), אלא זריקות ושאר מטעמים. וזה נפל עלי כמו רעם ביום בהיר. לא הייתי מוכנה לזה. המקסימום שהכנתי את עצמי אליו בחודשים הקרובים הוא צילום הרחם שאני דוחה והזרעות עם איקקלומין. והרופא היה כ"כ נחמד וניסה להרגיע ולנחם אותי ובעלי יושב מבואס ומרגיש חסר אונים ופתאום, פרץ הדמעות הגיע. לא יכולתי לשלוט בזה. לא יודעת מה קרה לי. אולי ההפתעה, אולי זו הדחקה שהתפרצה. לא יודעת. לקח לי כמה דקות להרגע ואחרי שנרגעתי לאן הלכנו? לברית! כן, כן. לחברים רחוקים שלנו נולד ילד (שני) לפני חודש ואתמול בערב היתה הברית. כל הדרך לא נרגעתי והדמעות זלגו מעצמן..., הגעתי עם עיניים מנופחות שניסיתי להסתיר איכשהו ועברתי את הברית הזו עם מצבור החיוכים המזויפים הכי מצוין שהצלחתי למצוא. והבכי המשיך אל תוך הלילה. בקושי ישנתי. שקעתי ברחמים עצמיים ובשאלות שבד"כ אני לא מתעסקת בהם וקלטתי בצורה החדה ביותר שכנראה זה הולך להיות סיפור יותר ארוך ממה שחשבתי. מתנצלת על האורך, רציתי להשתפך. מיכל.
יש לי מצב רוח נאחס. והתמונות בעיתונים מהרצח של אתמול ויום השנה לרצח רבין והמוסיקה העצובה ברדיו לא מוסיפים. אתמול בבוקר הייתי אופטימית ושמחה (ההודעה של כוכי רק הוסיפה על זה) ובערב - היפוך של 180 מעלות. הייתי אצל הרופא ופשוט התרסקתי לו מול הפנים. כל הזמן אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר ויהיה בסדר ורוב הזמן אפילו מצליחה להאמין בזה. אבל אתמול היו לי ערב ולילה כ"כ נאחסיים וכל האופטימיות עזבה אותי. כל החודש האחרון היה מוזר ולא אופייני לי: עברתי הזרעה ראשונה ושבוע אחריה קיבלתי מחזור (ביום ה-22), לא לפני שעברתי 3 ימים של כאבי בטן קשים. זאת למרות שבד"כ המחזור שלי סדיר ומגיע בסביבות היום ה- 28. אתמול היה היום ה-10 מתחילת המחזור ועדיין(!) היו לי דימומים קלים למרות שבד"כ המחזור שלי נמשך 4-5 ימים מקסימום. בבוקר עשיתי US ובדיקת דם. ב-US נצפו תוצאות שלא אופייניות ליום ה-10 אצלי: אין זקיק מוביל (אני לא לקחתי הורמונים ולכן אין ציפיה למספר זקיקים). יש 6 זקיקים קטנים ורירית בעובי 5 ס"מ. ובערב אצל הרופא הוא אמר לי את תוצאות בדיקת הדם: פרוגסטרון גבוה מהרצוי-4.7 ו-E2 נמוך מהרצוי (220). בקיצור, משהו התחרבש לחלוטין. פתאום, עכשיו. שנה ו-8 חודשים אחרי שהכל היה תקין. עכשיו, אחרי שכבר עברתי להזרעות וחשבתי שאנחנו מתקדמים, פתאום הגוף בוגד בי. ואז הרופא אמר לי שהוא עדיין לא מספיד את החודש ושיש סיכוי קטן שהכל יתאזן בהמשך, אבל במקביל הוא התחיל לדבר על החודש הבא. הוא רוצה שאני אתחיל להפגיז בהורמונים, אבל לא איקקלומין (שלא רק שלא הזיז לי, אלא גם יצר לי ציסטה ענקית), אלא זריקות ושאר מטעמים. וזה נפל עלי כמו רעם ביום בהיר. לא הייתי מוכנה לזה. המקסימום שהכנתי את עצמי אליו בחודשים הקרובים הוא צילום הרחם שאני דוחה והזרעות עם איקקלומין. והרופא היה כ"כ נחמד וניסה להרגיע ולנחם אותי ובעלי יושב מבואס ומרגיש חסר אונים ופתאום, פרץ הדמעות הגיע. לא יכולתי לשלוט בזה. לא יודעת מה קרה לי. אולי ההפתעה, אולי זו הדחקה שהתפרצה. לא יודעת. לקח לי כמה דקות להרגע ואחרי שנרגעתי לאן הלכנו? לברית! כן, כן. לחברים רחוקים שלנו נולד ילד (שני) לפני חודש ואתמול בערב היתה הברית. כל הדרך לא נרגעתי והדמעות זלגו מעצמן..., הגעתי עם עיניים מנופחות שניסיתי להסתיר איכשהו ועברתי את הברית הזו עם מצבור החיוכים המזויפים הכי מצוין שהצלחתי למצוא. והבכי המשיך אל תוך הלילה. בקושי ישנתי. שקעתי ברחמים עצמיים ובשאלות שבד"כ אני לא מתעסקת בהם וקלטתי בצורה החדה ביותר שכנראה זה הולך להיות סיפור יותר ארוך ממה שחשבתי. מתנצלת על האורך, רציתי להשתפך. מיכל.
