אוי מיכל, יש ימים כאלה - (ארוך ...)
ואולי בעצם "שלבים" כאלה. ואני אפרט (כמובן). יש ימים כאלה שהכל נראה בהם רע (ומה לעשות, שזה לא סתם: די הרבה דברים באמת לא איי איי איי במדינה שלנו כרגע), ואוסף נסיבות (ברית זו סיבה טובה!) והורמונים (אוי ההורמונים...) גורמים לנו להתפרק. כמה שאני שונאת את הימים האלה - אני מאמינה שלפעמים צריך אותם. כולנו מאוד משתדלות להיות "בסדר" ולתפקד כרגיל, ולשמור על אופטימיות, ולא להתעסק רק "בזה" - ומידי פעם צריך לפרוק את כל מה שביום יום אנחנו דוחפות, בלי לשים לב, לאיזה מגירה אחורית של הלב. המגירה מתמלאת, פורקת את עצמה החוצה, ואז אפשר להמשיך הלאה - עם פחות מטען ומשקל. את יודעת, דברים שעומדים יותר מידי זמן מתחילים להסריח... אבל יש גם שלבים כאלה. יותר משמעותיים מ´הימים האלה´. נקודות ציון של הכרה בזה שהדברים לא התסדרו כמו שתמיד חשבנו, ואפילו לא כמו שחשבנו בתחילת הטיפולים ועוד יותר גרוע - לא כמו שחשבו לפני שהתחלנו את הסבב הקודם. ונקודות ההכרה האלה, שהן בעיניי שלבים בדרך שלנו עם עצמינו בעולם הטיפולים - הן משמעותיות, קשות וכואבות. נדמה לי שכל אחת מאתנו בתורה חשבה שאצלה יהיה הכל בסדר, ואח"כ חשבה שזה רק עניין של חודש עם כדורים וזה מאחוריה, וחלקנו חשבנו שעם הזריקות זה בטוח יעבוד ואני כבר לא צריכה להמשיך... אין דרך אחרת. כדי להצליח חייבים להאמין ולקוות להכי טוב ולהיות בטוחים שהפעם זו הפעם האחרונה. אי אפשר להתמודד עם הטיפולים מעמדה של יאוש ותבוסתנות. וההכרה הזו בבוגדנות של הגוף ובפער בין התוכניות שלנו לבין החיים היא קשה. אין מה לעשות. אז מה אני אומרת בעצם? שחבל לי שהגעת לנקודה הזו. שאני מקווה שהיא תהיה הנקודה האחרונה לפני שמנקודות תעברי לפסים (...). שתפרגני לעצמך את הנפילה הזו כי אחריה תוכלי להתחזק, להתגייס לסיבוב הבא (ובחיי בחיי שזריקות זה כלום. אני אשמח לעזור, אם תרצי) - ובעיקר - ל ה צ ל י ח !!! באהבה והזדהות, רוני
