אז ככה...
החבר הרציני הראשון שלי, בסביבות גיל 16, לא רצה ילדים (הוא היה מבוגר ממני ב-7 שנים). אני לא זוכרת אם לפני שהייתי איתו רציתי ללדת או לא (למרות שאני לא זוכרת שאי פעם נמסתי מול תינוק או שמתי כרית מתחת לחולצה כדי לראות איך זה), אבל אולי מלפני ובטוח מאז אין דבר יותר טבעי לי מלא לרצות. בגלל שאני משתדלת ככל יכולתי להימנע ממצבים שאני לא רוצה להימצא בהם, בערך מגיל 17 העלתי את הנושא, במחשבה תחילה, מול כל בן-זוג פוטנציאלי (כנושא שיחה תמים כמובן, לא כדי לומר "נזדקן ביחד ותזכה לא להיות אבי ילדי"...). כך גם עם זוגי - בסביבות הדייט השלישי עמדו שני עניינים מהותיים על הפרק: האם הוא רוצה ילדים והאם הוא מתכוון להמשיך לאכול חיות - תשובה חיובית לכל אחת מהשאלות האלו היתה גורמת להתמוססות הקשר. למרבה השמחה התשובה לשתי השאלות היתה שלילית ואחרי זמן-מה נישאנו. האמת היא שבערך מגיל 17 ואילך סיפרתי לכל נהג-מונית, דודות סקרניות ושאר שוחרי טובתי שאני לא בעניין. זה נראה לי חשוב גם בקטע פוליטי - ככל שידברו על זה יותר, כך זה יהיה נוכח ומקובל יותר, וגם כי באמת באמת אני לא רואה סיבה להתבייש או להיות נבוכה.