בהחלט
והנה עוד: "מה עלינו לעשות? האינך יכול לומר לנו?" הקדמון רכן לעברו. "אתה יודע לשמור סוד?" שאל, כממתיק סוד. "כן!" אמר סניבריל. "באמת לשמור על סוד? אפילו כשתהיה מוכן לתת הכל כדי לספר לאחרים? אפילו כשהדבר יהיה משול להחזקת גחלת בוערת בכף ידך? אתה באמת מסוגל לשמור סוד?" "אר... כן." "ובכן," אמר הקדמון, שב ונשען לאחור. "גם אנחנו." "אין להרוג אויב שהניח את חרבו." אמר ביין. "אסור? לומדים כל החיים. תמיד האמנתי שזהו הזמן הנכון להרוג אותם." "הארוחה שלך, הוד מעלתך," אמר קול חפרפרי. "אינני רעב! השיב קול אנושי, שנימתו היבבנית העידה בו כי בנעוריו קיבל יותר מדי ממתקים ופחות מדי נזיפות. היה זה קולו של אדם הרגיל לחיות את חייו, כשהקרום הקשה מופרד מהם." "הוא הניף את חרבו באיום לעבר החפרפרים. "אחד כנגד ארבעה," אמר. "מכאן שסיכויי לפגוע באחד מכם גבוהים פי ארבעה, ומי יודע מי מכם ייפגע."