ישן בניחוח רענן

[noa128]

ישן בניחוח רענן

אהבת נעורים - אם יבוא מולי עכשיו ברחוב, 20 שנה אחרי - שנינו בוגרים ומצולקים ממסלולי חיים נפרדים - אבל משהו מהלהבה ההיא נותר.. בהמשך לכתבה המצורפת, מה דעתכם - האם פרק ב' עם אהבת נעורים הוא התחלה חדשה, או צעידה לאחור?

 

[סול11]

מנסיוני

הייתה התחלה חדשה ונהדרת וכשהגענו לתקופת זמן המקבילה לגיל הכרונולגי של הנעורים תם פרק ב'

 

[סול11]

והרי זו הייתה נסיגה לאחור

 

[Iעוברת ושבהI]

ילדה דקה

בת שש עשרה, ביישנית ושקטה, מרוכזת כולה באהבה הכי גדולה של חייה- שחייה- עד שנכנס הוא לחייה. נער בן שבע עשרה, דק ותמיר עם רעמת שיער ועיניים צוחקות. היינו צמודים במשך כשנה, לוחשים בלילה סודות שחלק מהם אני כבר לא זוכרת. פתקים בהפסקות והסתודדויות בדשא,יחפים וצמודים..כל כך צמודים... הוא זכר את הנערה הדקה והזהובה שהביטה אליו בעיניים גדולות ופקוחות לרווחה. אני זכרתי ילד שמש מואר בחיוך ובצחוק. ואז זה נגמר. עשרים שנה אחרי, ביום ההולדת שלי קיבלתי ממנו טלפון שאיחל לי מזל טוב ושסיפר לי שאת התאריך שלי, מכל התאריכים הוא זוכר. שלוש שעות ארכה השיחה, כשלנגד עיני הדמות התמירה והדקה והעיניים הצוחקות. בדיעבד יספר לי שגם הוא דיבר ובדמיונו דיבר עם הנערה הגבעולית והמופנמת. עשרים שנה. כשנפגשנו חיפשתי בכוח את הניצוץ בעיניים. אני חושבת שגם הוא חיפש א הרעמה הזהובה שהשתפלה לפני עשרים שנה עד מתחת למותני. קמט או שניים אצל שנינו בצידי העיניים. הפגישה צלעה. ניסינו בכוח להחיות מקומות ששמורים רק לבני שש עשרה. היה שם שילוב של המוכר והזר. הזר גבר על המוכר. בשיחה פתוחה ניסינו לברר מה קורה כאן. והבנו שאנחנו לא יכולים להפיח רוח חים במי שהיינו. עוצבנו מאז, התפתחנו. מה שהיה בגיל שש עשרה ניצוצות של, הפך להיות אנחנו. כמו פלסטלינה, עוצבנו ועיצבנו את עצמנו במהלך השנים. ושם חל המפנה. ברגע שהתחלתי לראות אותו כמו מי שהוא היום ולא לחפש את מי שהיה, מצאתי אדם חדש לי, מסקרן, אדם שרציתי להכיר יותר. וגם הוא.הפסקנו לחפש את מי שהיינו. התחלנו להתמקד במי שאנחנו. יותר שווה. כי מי שהיינו זה זכרון בו נעים להזכר. הרי אני לא אעשה היום יותר גלגיליות על הדשא, או אתפלח משיעור כדי להיות איתו. וגם הוא. היום אנחנו מגששים. חברים טובים. לפעמים נזכרים במקומות בהם היינו אך לא מנסים להיות בהם שוב. עבורו זה היה חשוב עוד יותר. עשרים שנה הוא סחב איתו שאלה שרק לא מזמן שאל אותי אותה. הוא שאל למה עזבתי אותו. מצחיק, אני אפילו לא זוכרת למה. והוא עשרים שנה חי את חייו, התחתן, הוליד ילד, התגרש, חווה, אהב, התאכזב, שמח, כאשר בכל שנה בספטמבר, עלתה לו דמות זהובה במחשבתו ויחד איתה השאלה "למה היא עזבה אותי". נסגר מעגל. נפתח אחד חדש.

 

[kisslali]

אויש נוע'לה - התזמון שלך מסריח!

היי מותק, סליחה - נפלט לי המשפט ההוא בכותרת. לא איתך יש לי את החשבון אלא עם עצמי. אהבת חיי, עבר יובל ועדיין... הוא היה המפקד (רווק) ואני פקידת הלשכה.... לא יודעת אם אהבתי את מי שהוא היה באמת - מה ידעתי מהחיים שלי. היה קטע קצר ולא ממצה שהשאיר טעם של עוד ואז נגמר לעולמים. חלמתי עליו שנים אח"כ כשלידי ישן בעלי האהוב. רק שם בארץ החלומות הוא נשאר איתי המון זמן. לפני שבוע הבן שלי התגייס לאותו חיל. לפני יומיים הוא מבקש שאחפש ויטמין פי - רוצה לעבור גדוד. לחפש אותו או לא???? נשיקות ללי

 

[noa128]

גמרת אותי עכשיו ../images/Emo122.gif

ולשאלתך - קשה קשה (מי בא בלובה?) אם נגמר רע - אני אומרת עזבי את זה, בשביל מה לפתוח פצעים ישנים? גם כך הוא לא נשמע לי איזה אישיות ששווה לפגוש שוב... - גם לא למען הבן. למרות שכשאני חושבת על מערבולת הרגשות שלך עכשיו עם הבן החייל הטרי, בהחלט מבינה את הנכונות לעבור כל עוגמת נפש פוטנציאלית לטובתו... - אני הייתי מנסה קודם כל כיוון אחר, מרגיש לי שכסיפור קצר (מבחינת המפקד ההוא) מהעבר לא תזכי ממנו לעזרה והאכזבה לא שווה את הניסיון. אבל את שם ויודעת בדיוק מה נשקל מול מה - אני, מה אני מבינה? לי אין שום זכרון רומנטי מצה"ל, חוץ אולי מרגעי השיחרור שהיו מתוקים מתוקים.

 

[kisslali]

וואי וואי - לא לזה התכוונתי בכלל

חזרתי להודעה שלי ולמרות שאני מודעת לכושר הביטוי 'המוגבל משהו' שלי - בכתב לפחות - לא כך רציתי שזה ישמע. הוא היה אדם מדהים שבעיקר שמר על גבולות הטעם הטוב, פער הגילאים והתפקידים. לדעתי היה שם פוטנציאל לאהבה גדולה לו רק נתתי לזה קצת זמן ומרחק. אז לא, אני לא שונאת אותו בכלל. ברור לי גם שאם אצור קשר הוא (שוב) יעשה כל מה שהוא רק יכול. סימן השאלה קשור יותר אלי - רוצה לגעת שוב בצלקת שלקח לה שנים על גבי שנים להתהוות? לא בטוחה. שקט לי ויציב לי ורגוע לי ומה אני צריכה לחפש צרות???? נשיקות ללי

 

[noa128]

אה, אז אם ככה

זה כבר שווה בירור שלך עם עצמך. יכולה לספר לך על סיפור שהיה לי פעם בנעוריי, שנחתך במכה ולא נגמר או דעך ורדף אותי שנים רבות אחר כך, בבחינת ה UN FINISHED BUSINESS הקלאסי והיום, אחרי שכבר לפני כמה וכמה שנים "עברתי הלאה" כבר לא מעניין אותי לפתוח שוב, ואולי אם הייתי בסיטואציה שלך הייתי שוקלת את זה, כי כבר לא מדובר במושא לגעגועים וממרחק השנים ההחור ההוא כבר לא נראה לי כמו איזה מציאה שעלולה לאיים בשום צורה על מהלך חיי הנוכחיים... השאלה איזה "צבע" יש אצלך לזכרון האיש ההוא היא לדעתי מכרעת בבחינת הבעד והנגד של הפנייה אליו לטובת הילד.

 

[noa128]

סליחה, ההחור = הבחור ../images/Emo2.gif

 

[עלמה עלמה]

אפרופו קולות מן העבר...

אין לי ברירה אלא לספר לכם סיפור טרי טרי בעל קומבינציה של צרוף מקרים עברי עם פדיחה חיננית. אתמול, ברדתי מהמטוס ממוסטלת כהלכה (דבר שמאפשר לי לעלות עליו), העלתי נסיון כושל (עד מאד) בהרמת כף רגלי (השמאלית?) לתוך האוטובוס שלוקח לטרמינל, ואז הבאתי אותה בהשתטחות רבתי, משהו בסגנון סטיב אוסטין עם כל הכבודה של המעיל הבאצ'י והפרמז'נו, לרוחב האוטובוס

. קמתי מיידית, הודתי לכל הסובבים שדרשו בשלומי מבלי להעיז לפגוש את עיניהם, ונדחפתי לפינה בנסיון להעלם מהיקום. הגענו לטרמינל, עמדנו בתור להחתמת הדרכונים, ואז ניגש אלי איש אחד, שואל אותי- "את בסדר?" אמרתי- "כן,תודה", ואז הוא ממשיך- "אני מכיר אותך...את "XXXX" לא?" אני נדהמת, אין לי שמץ, אומרת "נכון", ואז הוא אומר לי-"אני XXXX", ווו'י אלה, מזל שלא צנחתי שוב, הבחור למד איתי בתיכון, גם אם היו הורגים אותי לא הייתי מזהה אותו, מנסה לכבוש את מבוכתי על אי הזיהוי, ובמוחי נטחנות זכרונות הפדיחה על ההשתטחות רבת החן שהרבצתי לפני רגע לרגליו. יהיה לו מה לספר בפגישת מחזור אם וכאשר .

 

[taxi37]

פחחחחחחחחחח

 

[noa128]

הוצאת לי את המילים מהפה.ומזלטוב|ב

 

[נויהאחת]

אהבת נעורי הוא כיום טייס קרב, עדיין

יפהיפה ומוצלח ותמיד תהיה לי בלב פינה חמה בשבילו. אבל אני מאמינה שהוא התאים לאז והיום זה היום. והתמזל מזלי להיות בדיוק במקום שאני אמורה להיות בו עם הנפש התאומה שלי.

 

[רקאסה]

להחזיר אהבות ישנות

יש משהו מקומם בכתבה הזאת, מקומם, בגלל הפשטנות. אהבה אחת מחודשת הצליחה, אחת לא. והסוף ממש מפליא. האם יש מי שלא מכיר פה בארץ את אתר חברה? שמעתי על אין סוף מפגשים מחודשים שהחלו באתר ונגמרו בבית מלון (כי הנאהבים נשואים לאחרים) נזכרתי במורה לספרות שפגשתי באיזה קורס שבכלל לא שייך לספרות. זכות גדולה היתה לי לפגוש בה. אישה יפה, חכמה, מצחיקה. אוהבת ספר. מורה נפלאה. היא היתה בטח בשנות הארבעים לחייה, אנחנו היינו נשים צעירות. היא היתה גרושה, וספרה לנו המון על חייה לבד (ספרה יותר מדי לטעמי.....). היתה גם מספרת מוכשרת, כך שהספורים על היום יום שלה ריתקו אותנו, צחקנו ובכינו איתה. היתה פמיניסטית לגמרי בדעותיה. בעיני היתה אישה מאוד שלמה, היתה לבד, למדה לחיות לבד, והיתה בסדר עם הלבד שלה. יום אחד ספרה לנו שהיא נכנסה לאיזה משרד ממשלתי ופגשה שם את אהובה מהתיכון. לא זוכרת אם גם הוא היה גרוש, או התגרש בשבילה, בכל אופן, היא התאהבה שוב. והפכה לנגד עינינו לנערה מטופשת בגיל ההתבגרות. בדרך כלל לא טרחה להגיע לשעור, ואם הגיעה, הגיעה באחור רב, עינינה נוצצות מזיוני הלילה. בסוף עזבה או הועזבה ואני מתארת לעצמי שעד עצם היום הזה היא המשרתת האישית שלו. (ספרה כמה כיף לשרת גבר שאוהבים) יש פה איזה שכנים שנורא אוהבים את הצאצא, וקנו מערכת תופים מרשימה. אם הוא או היא לא ישתקו בקרוב אני מבטיחה לכם התקף פסיכוטי על בטוח.

 

[פילאטוס]

אהבה (מממ)

ואוו רקאסה (אני לא מתרגלת לניק שלך משום מה), צחוק גדול עשית לי. לפעמים אני חושבת שלהיות במחיצת מישהו מאוהב כשאתה רחוק מהמקום הזה זה כמעט כמו לבלות ערב עם אנשים מנופסים או מבושמים כשאתה פיכח. אני נשארת, במקרים כאלה, זרה לגמרי למתרחש, מיוגעת, משועממת, ובסוף קצה נפשי (וגם נפש המסטולים קצה בי). אבל כשגם אני במעשנים/שותים/או שיכורים ולא מיין (מאוהבים?), איזה חום ונועם. לי יש חברה ששלוש שנים נאמה נאומים מושחזים כמו שרק היא יודעת בגנות ההתאהבות. כל מאוהב/ת אומלל/ה שנקלעו לשטח שלה היו זוכים לניתוח כירורגי חסר רחמים (ומצחיק עד דמעות), ובאופן כללי היא הרבתה לנאום על מופלאות חייה כאשת קריירה עצמאית ופנויה למה שבאמת חשוב בחיים, עבודה-חברים-לימודים, ואיך הגיע הזמן שאנחנו (ותמיד כשהיא צירפה אותי למעגל הזה היה לי מין צפצוף צורמני במעלה הגב), הנשים החפות מהבלי אהבה, נצא מהארון ונכריז בראש חוצות שהחיים בלעדיה משובחים ומלאים ובריאים כשלעצמם (ואפילו קצת יותר, יוהרת לא-אהובים שכזאת). היו ימים שנורא רציתי להיות בחבורה הדמיונית הזאת שלה, גם לי קל להסביר למה התאהבות היא מחלה נוראית, משבשת, מטפשת, נוטלת חירות וכו' וכו' (והכל נכון, באמת), ובכל זאת לא הפסקתי להתגעגע לכאב המתוק ההוא (כמו שזך קורא לו). ואז - פתאום, באמצע חוץ-לארץ רחוק, היא התאהבה, הבוגדת, ושוב ושוב, כמו מעיין נפרץ שמה אצלה, בבת אחת נשר השריון, בבת אחת "היא לוקחת את אהבתה אל הרחוב... כולם רואים איזו הילה מעל ראשה"... ואני מסתכלת וחושבת, איזה כוח אדיר יש לדבר הזה, אהבה, איך הוא בולע הכל, איך הוא צובע את החיים, כל החיים, בן רגע במשיכות נהדרות, ומה יהיה באמת, גיברת פילאטוס, מה מה יהיה, כל עוד היא לא באה, האהבה, חרוץ לי בעור זכר אהבות קודמות, ואני אומרת, לא, לא, לא עוד פעם, הפעם אני אמות באמת, ובכל זאת כן, בבקשה, ומזכירה לעצמי שמה שנחרת בעור היה הסוף של האהבה, אבל אם כבר לעולם לא, ואם באמת, אז מה, אז כלום, מזכירה לעצמי שיש עוד גלגולים, שאולי באיזה גלגול עתיק הייתי מאוהבת ענקית וסוערת ועכשיו תורו של גלגול אחר, ואיזה שטויות באמת את מקשקשת, אבל זה נורא לחכות לה, זה יותר נורא מהכל לחכות לה. אחחחמ.

 

[זיוי בת]

גדול הוא האומץ לחכות.

הוא אמר גם, נתן זך. אבל הרבה עמודים לפני כן הוא כתב שיר מפויס: "שיר מפויס. אלוהים, אילו ניתן לי בהפוגה, כמו הערב, לפעמים, לשיר גם שירים מפויסים, לחלות את פניך, להאיר את עיניך לכל תולעיך, באשר הם שם זוחלים, אהובים ולא אהובים, מפויסים ולא מפויסים, אלוהים ולא אלוהים". לפעמים רגעי הפיוס וההפוגה נוראיים יותר מהלחכות לה, לאהבה. ושלום לגיברת פילאטוס וגם לשאר יושבי הבית הזה.

 

[noa128]

ושלום לך זיוי ../images/Emo42.gif

אסוסיאציה מיידית של אור עושה לי הניק שלך, אולי בגלל "זיו פנייך".. נעים וזורם לקרוא אותך, ויופי שבאת

נועה.

 

[פילאטוס]

מלשפוך את הלב

זה היה סוף המשפט הזכי. ברוכה הבאה, זיוי בת. כתבת, "לפעמים רגעי הפיוס וההפוגה נוראיים יותר מהלחכות לה, לאהבה". למה?

 

[זיוי בת]

השעה

היתה קצת קשה כשכתבתי את ההודעה אתמול. מזל שסייגתי את עצמי. ובעצם קצת הלכתי לאיבוד. כי הפיוס של נתן זך הוא השלמה עם מה שקשה להשלים איתו, עם ההפסד מראש. ורגעי הפיוס שלי אחרים. הם מחייכים אל היש ומכוונים אל המלא. וברגעי הפיוס, שלפעמים הם ימים וחודשים אני תופסת את עצמי חושבת שזה "קצת בזבוז" הלבד הזה, שמישהו איתי יכול היה להיות שותף למלא וליש הזה. ואני משתדלת באותם רגעים לזכור, להזכיר ולהרגיש שרק אני, בכל מקרה ובכל מצב, אחראית על האושר שלי ועל המתנות שאני אתן לעצמי, ועל הגלדת הצלקות. ואז יותר קל לתת מקום לציפיה הזאת לאהבה. נראה לי ששוב הלכתי קצת לאיבוד עם המילים. ותודה על קבלת הפנים שלך ושל נועה.

 

[noa128]

החיבור

בין התאהבות לשיכרון מותח קו ישר - בני דודים מדרגה ראשונה. ה"היי" הבלתי מתפשר שיש בה בהתאהבות, שכמוהו כסם חיים שרק קולות אוהבים צובעים אותו בצבע החיובי והחיוני שמבדיל אותו מסמים אחרים, שכל התכחשות בסגנון החברה ההיא שלך נתפסת אצלי כמגננה מטורפת מפני ה"אין" וה"חוסר". ה"נחיתה" כמעט תמיד כואבת - מלבד בפעם הראשונה כשלא ידוע כמה כואב זה יכול להיות. ואם אצלך היא מתחברת להתמסטלות שאחריה הנג-אובר - בעיניי נדמית תמיד ללידה בהפוכה - ילד שמרומם נפשך וממלא ליבך אהבה נולד בכאב גדול, שבעיצומו לא ברור לך איך חוזרים על זה מרצון שוב ושוב, אבל רגע אחרי נשכח הכאב, ונותר יצור חי ואהוב שעם צמיחתו שוב נולדת כמיהה לחוות שוב את הכל, גם-את הכאב האיום ההוא. ושניהם תעלולים של הטבע - הכמיהה לאהבה - והכמיהה לאימהות - הפכים משלימים.