כל עניין המונוגמיה כבר לא מה שהיה
אם פעם לפרק זוגיות היה בל יעבור (מה יגידו השכנים?) היום זה לגיטימי, קל וזמין. ססמאות של "חיים רק פעם אחת" שנותנות לנו כל הזמן את התחושה שאנחנו מפספסים משהו, שאולי יכול להיות משהו יותר טוב אי שם, וזמינות אינסופית לפיתויים וגירויים (פעם להחזיק מאהבת היה דורש הרבה תמרון, כסף, שקרים ומזימות, היום כבר יש אינטרנט פלאפונים סלולריים ומגוון דרכים לתחזק בגידות). אני אישית חושבת שמוסד הזוגיות חייב לעדכן את עצמו לתקופה שבה הוא נמצא, כי הסביבה והחברה השתנו, ומוסד הזוגיות מנסה להיאחז באיך שהיה פעם, וזאת הסיבה שכל כך הרבה בוגדים ומתגרשים. אני למשל חושבת, שזוג שבאמת אוהב ורוצה להיות יחד אחרי הרבה שנים של שחיקה יכול לפתוח את עצמו לאפשרות של הוללות בהסכמה כדי לענות על הצרכים החזקים האלו ועדיין לשמר את הנישואים. כמובן שיש יוצאי דופן ויש גברים שיהיו נאמנים עד הסוף המר, ויש נשים שיהיו נאמנות עד הסוף ויש נשים שיבגדו. אני כן חושבת שיש בגברים את הצורך ברמה גבוהה יותר מטבע הפיזיולוגיה שלהם (גברים נועדו להפרות בכמויות, נשים מטפחות ביצית אחת, זכרים רוצים להפרות הרבה נקבות, נקבות צריכות זכר אחד שיהיה אבא, ביולוגיה פשוטה שנחקרה והוכחה מליון פעמים) לדעתי זה בסך הכל להתקדם ולהתעדכן עם השינויים שמתחוללים בעולם שלנו, שינוי תפיסה. אני משוחחת על כך הרבה עם בן זוגי ושנינו מודעים לסכנה שטמונה במונוגומיה ארוכת שנים וכיצד היא יכולה לתסכל את הזוגיות. כרגע טוב לנו ואנחנו לא רוצים אף אחד אחר. אבל בעוד עשר שנים? חמש עשרה שנה יתעורר הצורך? השגרה והשיעמום יתחילו להשפיע? אז נהיה פתוחים לאפשרות שיש דרכים לשמר את הקשר בלי לדקלם מוסכמויות חברתיות שפג תוקפן