מממ... לגבי...
העדכונים, זה קשה. וזה באמת נושא לדיון חדש וחבל שהוא יתפספס פה אבל אולי הוא יעלה עוד פעם בהזדמנות. העניין הוא שבזמן האחרון אני מרגיש שלקחו ממני את האתר. מה זאת אומרת? כל הפרסום הזה וכל זה שבמקום 6 אנשים שנכנסו לאתר שלי מידי יום בתחילת דרכו (שבטח חצי מהם היו אני שבאתי לבדוק אם השאירו לי הודעות בספר מבקרים) נכנסים היום מספר תלת ספרתי בשבוע ובחודש האחרון זה היה ארבע ספרתי בחודש. הכל בגלל הפרסום הזה. אני מרגיש שאני לא יכול לכתוב בחופשיות. דברים שהרשיתי לעצמי לכתוב פעם כי ידעתי שחוץ ממני ועוד שניים שלושה אף אחד לא קורא, לא הייתי מעז לקרוא היום שאני יודע שיש אנשים שכמו ציפורי טרף רק מחכים לאיזה משהו שיהיה להם על מה לדבר. ומה זה איכפת לי אתם שואלים? לא לתת להם את הפאקינג הנאה הזו. לא על הגב שלי הם יעשו את זה. כל הדברים האלה גורמים לי לצנזר את עצמי. אני כבר לא מרגיש שזו הפינה הקטנה שלי להוריד דברים מהלב אלא מן מקום שאני צריך לספק את הקוראים. זה קצת איבד מהמשמעות והחזון שראיתי לאתר. אז כתוצאה מכל זה יש לי פחות נושאים לכתוב עליהם, הם גם יותר כלליים ופחות אישיים, וזה מצחיק, כי הסיבה שגרמה לאנשים לאהוב את האתר פשוט אוכלת את עצמה וזה מן מעגל סגור שאני לא יודע איך בדיוק יוצאים ממנו. אני כבר לא נהנה כמו קודם מהכתיבה, וקורה אפילו שאני מרגיש שהכתיבה הפכה לעול ולמחויבות. ============================================ ולעניין, לי קשה לכתוב כל יום. אני לא חושב שהחיים שלי מספיק מעניינים כדי לרתק אנשים ולגרום להם לחזור יום יום והם רק ימאסו באתר שלי אם אני אעשה את זה. והעניין שדוקא את הדברים היותר מעניינים בחיים שלי שכן היו יכולים לגרום לאנשים להיות מרותקים, אני מרגיש שאני לא יכול לכתוב מהסיבות שכתבתי למעלה. כנראה שאנחנו טיפוסים שונים ולי הפורמט הזה של יום יום, לא ממש מתאים. וגם אתה צודק, שיש בלוגר זה יותר קל. רק טקסט, לא צריך להעמיד ולא כלום. יש מחשבה, שופכים אותה והולכים לישון. אצלי המצב שונה. צריך תמונה וחשוב גם שהיא תהיה קשורה. צריך עימוד, צריך להעלות לשרת... בלאגן... ולגבי גילי, (פה היה קטע שהחלטתי למחוק כי כדאי שאני אדבר עם גיל לפני שאני כותב את זה פה) אבל בגדול, אני מקוה שזה יהיה בקרוב. אני לא מתכוון לרדוף אחריו. אם זה לא ילך... אז לא...