יש לי יומולדת (ארוך)
שלום חברות וחברים שלי (כך מתחיל איזה ספר ילדים לא?) Take 1 - אושר גדול אני חוגגת היום 34 שנים, זו הפעם הראשונה כמשפחה ולא כזוג. ישבתי השבוע בשעת לילה מאוחרת בסלון. המטפלת כבר הלכה הביתה. האיש שלי עוד לא הגיע מהעבודה. פשוש אחד ישן על הספה לידי והשני ישן על הכתף שלי ועשה מתוך שינה קולות של מלאכים. אני הסתכלתי פעם על זה ופעם על זה, ליטפתי לחי, נישקתי ריסים והדמעות -הן החלו זולגות מעצמן. הרגשתי כל כך עשירה ומאושרת ואסירת תודה על המתנה המדהימה הזאת שקיבלנו אחרי כל הקשיים. לא הייתי זקוקה לשום דבר נוסף כיוון שהלב היה פשוט מלא על גדותיו, העייפות התפוגגה, ובמקומה היה רק אור גדול. Take 2 - קשה ועצוב אני חוגגת היום 34 שנים. כבר יומיים שדכאון קטן מאיים להשתלט עלי: האיש שלי עסוק מעל לראש אתמול והיום - ויחזור רק בלילה, ולא נוכל לצאת כיוון שאין עם מי להשאיר את הילדים. צרות של עשירים נכון? אבל זה לא רק זה... מאז הלידה ובמיוחד מאז שחזרתי הביתה אני סגורה איתם בין קירות הבית ורואה רק את מי שבא לבקר אותי - חברה אחת וההורים שלנו כשבאו לעזור. כל היום אני בבגדי לכלוכית,מחזיקה על הידיים, מחליפה חיתולים, מרדימה וכך גם בלילה - האיש לא יכול לעזור הרבה כיוון שאני מניקה. אני מותשת מותשת מותשת ומרגישה אמא איומה כיוון שבמהלך היום אני מתפללת כבר שהשניים ילכו לישון כדי שיהיו לי כמה דקות לאכול/לבשל/להתקשר לחברה בארץ... בעיר בה אנחנו גרים אין מדרכות, אין קניונים ואין פארקים כך שממש ממש אין לאן לצאת עם השניים להתאוורר קצת (לעבור את כל הפרוצדורה של לצאת איתם רק ע"מ להסתובב בסופר או בין חנויות שאל רובן העגלה לא נכנסת - ממש לא בא בחשבון). והכי גרוע - המטפלת המדהימה של הילדים נסעה לגרמניה לטפל באחותה החולה. לא ידוע האם תשוב כיוון שיתכן ותמצא שם עבודה מכניסה יותר. בינתיים יש אצלנו מצעד של פיליפיניות, ואני כבר עייפה מלהסביר את כל התורה שוב ושוב לעוד בחורה ולעוד בחורה ובמתח מתמיד ברמה של "מי יהיה איתי מחר מהבוקר עד הלילה?". לסיכום-עייפות קשה, בידוד חברתי, מתח, צרחות של הקטנים ברקע, פחות מדי אוכל ושתיה והרי לכם מתכון לקטסטרופה. סיכום- קמתי בבוקר הרוגה אחרי שיובלי התעורר כל 15 דקות על השעון כל הלילה וצווח במיטה עד שלקחנו אותו אלינו. התלבשתי והתאפרתי במקום המראה הסמרטוטי של כל יום, התקשרתי לרופא ממחלקת ההריון בסיכון גבוה בבלינסון שליווה אותי טלפון עוד מכאן משמירת ההריון ויעץ להגיע ארצה בדחיפות ואמרתי לו שזה יום הולדתי, שאני מחזיקה את תאומי ושרציתי לומר לו תודה. אח"כ הגיע האיש שלי עם זר מדהים, עוגה וכרטיס ברכה "לאמא" משני הקטנים, וממנו ומהכלבון. ואני? אני נמסתי. אז לא יוצאים הערב, והיום יראה כמו כל יום אחר בזמן האחרון, אבל אם להשוות לשנים קודמות - לא הייתי רוצה להיות בשום מצב אחר. צל"ש למי שהגיע עד לפה. נשיקות לכולכם. יעל
שלום חברות וחברים שלי (כך מתחיל איזה ספר ילדים לא?) Take 1 - אושר גדול אני חוגגת היום 34 שנים, זו הפעם הראשונה כמשפחה ולא כזוג. ישבתי השבוע בשעת לילה מאוחרת בסלון. המטפלת כבר הלכה הביתה. האיש שלי עוד לא הגיע מהעבודה. פשוש אחד ישן על הספה לידי והשני ישן על הכתף שלי ועשה מתוך שינה קולות של מלאכים. אני הסתכלתי פעם על זה ופעם על זה, ליטפתי לחי, נישקתי ריסים והדמעות -הן החלו זולגות מעצמן. הרגשתי כל כך עשירה ומאושרת ואסירת תודה על המתנה המדהימה הזאת שקיבלנו אחרי כל הקשיים. לא הייתי זקוקה לשום דבר נוסף כיוון שהלב היה פשוט מלא על גדותיו, העייפות התפוגגה, ובמקומה היה רק אור גדול. Take 2 - קשה ועצוב אני חוגגת היום 34 שנים. כבר יומיים שדכאון קטן מאיים להשתלט עלי: האיש שלי עסוק מעל לראש אתמול והיום - ויחזור רק בלילה, ולא נוכל לצאת כיוון שאין עם מי להשאיר את הילדים. צרות של עשירים נכון? אבל זה לא רק זה... מאז הלידה ובמיוחד מאז שחזרתי הביתה אני סגורה איתם בין קירות הבית ורואה רק את מי שבא לבקר אותי - חברה אחת וההורים שלנו כשבאו לעזור. כל היום אני בבגדי לכלוכית,מחזיקה על הידיים, מחליפה חיתולים, מרדימה וכך גם בלילה - האיש לא יכול לעזור הרבה כיוון שאני מניקה. אני מותשת מותשת מותשת ומרגישה אמא איומה כיוון שבמהלך היום אני מתפללת כבר שהשניים ילכו לישון כדי שיהיו לי כמה דקות לאכול/לבשל/להתקשר לחברה בארץ... בעיר בה אנחנו גרים אין מדרכות, אין קניונים ואין פארקים כך שממש ממש אין לאן לצאת עם השניים להתאוורר קצת (לעבור את כל הפרוצדורה של לצאת איתם רק ע"מ להסתובב בסופר או בין חנויות שאל רובן העגלה לא נכנסת - ממש לא בא בחשבון). והכי גרוע - המטפלת המדהימה של הילדים נסעה לגרמניה לטפל באחותה החולה. לא ידוע האם תשוב כיוון שיתכן ותמצא שם עבודה מכניסה יותר. בינתיים יש אצלנו מצעד של פיליפיניות, ואני כבר עייפה מלהסביר את כל התורה שוב ושוב לעוד בחורה ולעוד בחורה ובמתח מתמיד ברמה של "מי יהיה איתי מחר מהבוקר עד הלילה?". לסיכום-עייפות קשה, בידוד חברתי, מתח, צרחות של הקטנים ברקע, פחות מדי אוכל ושתיה והרי לכם מתכון לקטסטרופה. סיכום- קמתי בבוקר הרוגה אחרי שיובלי התעורר כל 15 דקות על השעון כל הלילה וצווח במיטה עד שלקחנו אותו אלינו. התלבשתי והתאפרתי במקום המראה הסמרטוטי של כל יום, התקשרתי לרופא ממחלקת ההריון בסיכון גבוה בבלינסון שליווה אותי טלפון עוד מכאן משמירת ההריון ויעץ להגיע ארצה בדחיפות ואמרתי לו שזה יום הולדתי, שאני מחזיקה את תאומי ושרציתי לומר לו תודה. אח"כ הגיע האיש שלי עם זר מדהים, עוגה וכרטיס ברכה "לאמא" משני הקטנים, וממנו ומהכלבון. ואני? אני נמסתי. אז לא יוצאים הערב, והיום יראה כמו כל יום אחר בזמן האחרון, אבל אם להשוות לשנים קודמות - לא הייתי רוצה להיות בשום מצב אחר. צל"ש למי שהגיע עד לפה. נשיקות לכולכם. יעל
